שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן י״ז (ז׳)

והנה ש"ב בכסא דהרסנא הגאון בהקדמתו הקשה על התוס' יומא דף זיי"ן בהא דאמרי מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בציבור והקשו דמנ"ל זאת דלמא שאני יוה"כ דדחיא טומאה כיון דאי אפשר להיות על מצחו וכמו טומאת גברא דדחיא אף שאין כאן ציץ והקשה הוא דמה קושיא דהא בפסחים דף ע"ז אמרו דכולי עלמא דטומאה דחויה היא בציבור ובעי ציץ לרצויי הרי דתנאי מתדבק היא דאם נימא טומאה דחויה הוא ובעי ציץ ואף דטומאת הגוף לא בעי ציץ לרצויי מכל מקום באמת התוס' נתקשו שם דמ"ש טומאת הגוף מטומאת בשר אבל עכ"פ זה ודאי דאי טומאה דחויה היא בעי ציץ לרצויי ואם כן שפיר דייק דע"כ גם כשאינו על מצחו מרצה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה טעם הענין הוא פשוט כיון דאינו רק דחויה ובקושי התירו אם כן עכ"פ בעי שהציץ ירצה ולפי זה אם היינו אומרים דטומאה הותרה לא בעי ציץ ולפ"ז כאן שהש"ס מוכיח מכאן מכלל דר"ש ס"ל טומאה דחויה היא וע"ז שפיר מקשים התוס' דמנ"ל לר"ש לומר כן דלמא כשאינו על מצחו אינו מרצה ושאני יוה"כ כיון דאי אפשר בענין אחר שפיר מרצה ואף דהיכא דאינו רק דחויה ובקושי הותר בעי ציץ היינו משום דעכ"פ יהיה ציץ ג"כ לעזר ולסיוע שידחה הטומאה אבל זה כשאפשר לו להיות אבל אם אי אפשר ע"כ טומאה דחויה דעיקר הציץ הוא לעזר כיון דנעשה בטומאה ובקושי הותר אבל לא שיעכב היכא דאי אפשר וז"ב כשמש. ובזה מדויק מה שציינו על מכלל דסבר ר"ש ולא ציינו תיכף דמה מקשה ר"ש מכה"ג ביוה"כ ולא אמר שאני יוה"כ דאי אפשר בענין אחר. ולפמ"ש באמת היה מקום לומר דבעי ציץ עכ"פ אבל מה דמוכיח הש"ס דס"ל לר"ש טומאה דחויה על זה שפיר הקשו דמנ"ל להוכיח מזה ודלמא כיון דאי אפשר בענין אחר עכ"פ הוכרח הטומאה לדחות ונדחית ואף דבעי ציץ הא הציץ אינו מעכב ואדרבא לר"ש אף שאינו על מצחו מרצה ומה תאמר שם הוא ראוי לבילה וכאן אינו ראוי לבילה דזה אינו דניהו דהציץ אינו ראוי אבל הטומאה בין כך ובין כך נדחה רק דאנן אמרינן דבעי ציץ לרצויי ולדחויי כדי שיהיה עזר וסיוע אבל שיעכב שלא תדחה הטומאה זה אי אפשר: