שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן י״ז (י״א)

והנה בהא דאמר ר"נ מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לפענ"ד הטעם בזה דהנה התוס' בפסחים דף ע"ז נתקשו מ"ט דבפי ציץ לרצוי' בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף שם הוא אף בלא ציץ דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ולפענ"ד הדבר פשוט דבאמת כיון דדחויה היא בודאי צריך סיוע להציץ שירצה אבל טומאת הגוף אי אפשר לציץ לרצות דהרי כתיב ונשא אהרן את עון הקדשים ולא עון המקדישים ולכך אי אפשר לציץ לרצויי ואם כן כל שאי אפשר להציץ לרצויי אם כן אין למדין אפשר משאי אפשר ועיין תוס' מנחות דף ט"ו שם מבואר בתוס' בהדיא דלכן אין הציץ מרצה בטומאת הגוף דאי אפשר לרצויי דכתיב עון הקדשים ולא עון המקדישים. איברא דרש"י כתב בדף פ' הטעם דאין טומאת הגוף מרצה משום דהתורה דחי' ומשמע לכאורה דוקא ביחיד ולא בציבור אמנם באמת זה אינו והדבר מבואר ברש"י יומא דף ז' דבציבור מרצה ולא הציץ ע"ש אמנם נראה דאם נימא טומאה הותרה בציבור אם כן אין שום איסור על המקדישים ושוב היה הציץ יכול לרצות גם על טומאת הגוף ולכך הוצרך רש"י לתת טעם דביחיד אינו מרצה משום דהתורה דחיה ואם כן שוב הוה עון המקדישים וזה אין יכול הציץ לרצות ולפי"ז לכך היכא דאיכא שיריים לאכילה שפיר לא שייך טומאה הותרה בציבור דאדרבא כיון דהותרה בעי ציץ לרצויי ואם כן בשלמא בעת ההקרבה בודאי יש על הכה"ג הציץ והציץ מרצה אבל בעת אכילה של כל אחד ואטו מי לא בעי הכהן למינם ולמיעל לבה"כ וזה יאכל בטומאה ולכך צריך לאהדורי בטהרה דבאמת מהראוי שיאכל ואם לא יאכל יש עון על המקדישים שלא מצי לאכול ואם יאכלו שוב יוכל להיות שהכה"ג לא יהיה לו הציץ על מצחו ואיך ירצה. ובזה מיושב היטב דברי התוס' במנחות שכתבו דבפסח דאיכא שיריים לאכילה מודה ר"י והדבר תמיה הא פסח נאכל בטומאה ועיין שעה"מ פ"ד מביאת מקדש ולפמ"ש אתי שפיר דחשו דלמא יאכל בטומאה לא יהיה על הכהן גדול הציץ ואף לר"י דמרצה הציץ אף שאינו על מצחו עכ"פ בעת שמסיח דעת הימנו אינו מרצה ויוכל להיות שאז יסיח דעת ממנו וז"ב. ובזה מיושב קושית השעה"מ והנוב"י דמה פריך בסנהדרין מפסח על יוה"כ הא פסח יש בו אכילה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי שם דנטמאו בגלגולת של ארוונה ונטמאו הכהנים והרי בירושלמי אמרו בפסחים פ' כיצד צולין בהלכה ה' דעון הקריבים ולא המקריבים ומחלק בין קרבן יחיד לקרבן ציבור דבקרבן ציבור בדיעבד כשר ע"ש ולפ"ז שם דהכהנים נטמאו אם כן אין נ"מ בין יש שירים לאכיל' או לא דבלא"ה יש עון המקריבין ואפ"ה בציבור הוכרח לרצות ואם כן ה"ה על אכילה מרצה וז"ב: