שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קנ״ט (ב׳)

מכתבו הגיעני בדבר המעשה שזה כשתי שנים הוליכו איש ששמו יעקב בן שמואל המכונה זנוויל מבולגרייא לסעביר דרך מעזריטש ובבוא הנה ביקש מהקהל ד"ק הנ"ל שיבקשו מהשר בית הסהר שירשהו ללכת להב"ד דשם ובבואו להב"ד ביקש שיסדרו גט לאשתו אשר בבלגרייא לבל תתעגן ואמר להב"ד שהוא הולך לבית הסהר והניח אשה שמה חנה בת יצחק ויש לה בן ושמו כך וביקש לשלוח אחר סופר ועדים לכתוב ולשלחו ע"י שליח הולכה ושלחו אחר סופר ועדים ושליח וכתבו ג"פ כד"ת בצווי הסופר והעדים ובהזמנת השליח קודם הכתיבה ואח"כ הכל כנהוג ונכתב בסדר גט ראשון ושני אך פה המנהג מקודם לבל יאמר מאחד ועד מאה עד שיצא אחד כשר מחמת חשש ברירה ולקח הגט מיד הסופר ונתן לשלוחו ואמר כנוסח שאמר לו הרב המסדר ותיכף הובילו השומרים אותו מהב"ד למקום אשר הושם בבית האסורים והב"ד שלחו לבילגרייא להב"ד דשם להודיעם אם נמצא שם אשה ששמה כך והשיבו שהכל אמת רק ששם אבי האשה הוא אליעזר לא יצחק וא"כ יש שינוי באבי האשה וע"כ נשאר הגט ביד הב"ד ד"ק מעזריטש והאשה פרוצה ונסעה ללובלין ונשאת שם ונתוודע הדבר להרב דשם ונתגרשה והאשה מתפארת שתסע למקום שאינם מכירין ותנשא ומע"ל האריך לדרוש ולחקור אולי יש מקום שתהיה מותרת. והנה מעלתו האריך דבנ"ד לכאורה יש לפסול הגט מטעם המבואר בסי' קכ"ב ס"ב בהג"ה דאם נתן לשליח אין להם רשות לעשות גט אחר וכאן הרי קיבל בעצמו הגט מיד העדים ונתנו לשליח הרי סלק השליחות מכל וכל רק על אותו גט לבד וזה הגט פסול ועוד הוסיף מעלתו דכיון שהוא צוה לתת גט לאשה חנה בת יצחק וכל שיש שינוי בשם אביה א"כ רצה לצחק בה ואף אם לא רצה לצחק בה מכל מקום הרי בצווי הגט בעינן דיבור וכיון שדיבורו היה על מה ששמו יצחק וזה נקרא אליעזר הרי בטל דיבורו. והנה מעלכ"ת פתח לה פתח לדנפשיה ואמר כיון שבא לב"ד ובקש לתת גט לאשתו שלא תתעגן מהראוי לומר הוכיח תחלתו על סופו ובודאי לא נתכוין לקלקל ואולי מתוך הטרדא והבהלה אמר בת יצחק או ששכח וחשב שהוא באמת שמו יצחק וכמו דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו כמו כן אמרינן להיפך הוכיח תחלתו על סופו וכמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז וא"כ בנ"ד ראוי לומר כן ויפה כתב בזה ואני מוסיף דכן אמרו בגיטין דף ס"ה ע"ב דהיוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אף דלא אמר תנו דמחמת בהלה וטרדא שכח לומר תנו וכן קי"ל בטוש"ע סי' קמ"א מכ"ש בזה דשכח שם אבי האשה וטעה בזה וגדולה מזו מצינו בשו"ת מהר"א מזרחי ח"א סי' ל"ג הובא בשו"ת אא"ז המג"ש ח"ב הנדפס מחדש בחלק אהע"ז סי' פ"ב באחד שרצה לילך בדרך ועמד ללכת בספינה והסכימו הוא והיא לתת לה גט רק שלא רצתה ללכת לב"ד ומתוך כך עמד והלך בספינה ורצה השואל לומר דדינו כמו שנכנס בשיירא והוה כאמר תנו ואפילו לפמ"ש המזרחי דזה לא הוה כאומר תנו היינו משום שלא עשה אותם שלוחים כלל ע"ש אבל בנ"ד ששכח שם אבי האשה בזה בודאי אמרינן שמחמת בהלה שכח וז"ב. והנה מעלתו פלפל בחכמה במה דאמרו בחולין דף ל"ט דהוא רשב"ג דגיטין או דעבדים וע"ז תמה דמה ענינו לשם אפילו אם נימא דבגיטין ועבדים אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אבל לענין שחט ואח"כ חשב לע"ז מהראוי לומר דעד השתא היה בחזקת כשרות ומהראוי לומר השתא הוא דאתרע והנה יפה תמה בזה והנני יוסיף דכן קי"ל כמ"ש הב"י בי"ד סי' קי"ט בבדק הבית בשם או"ח שכתב בשם התוספתא דאפילו מי שהמיר דתו אינו חשוד למפרע שאם שחט או ניקר חלב ואח"כ המיר דתו באותו יום הכל כשר וא"כ תימה רבה מה"ת לומר בזה דנעשה חשוד למפרע. הן אמת דבשו"ת גאוני בתראי הביא תשובה אחת שהחמיר בזה בשוחט ומשום דאוקי בהמה בחייה בחזקת איסור והרי הרשיע לפניך וכ"כ בתב"ש סי' ב' והאריך בזה ואני תמה דהיאך שייך בזה חזקת איסור אחר שכבר שחט ויצאתה מחזקת איסור אף למאן דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור היינו כשיש ספק בשחיטה אבל כל שכבר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואני תמה על הרשב"א והר"ן בחידושם לחולין דף ל"ט דהקשו למה דבעי לומר דרשב"ג דגיטין א"כ למה לא אמר איסור וכתבו דיש לומר דמבדל בדיל מע"ז ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ע"ש והדבר תימה דאם כן למה לא אמרו בה היתר דלא דמי כלל לגיטין וגם מה צ"ל הטעם דמבדל בדיל מע"ז הא בכל חזקות אמרינן השתא הוא דאיתרע ועד זומם לא נפסל למפרע רק משעה שהעיד עדותו ולא אמרינן כיון דנפסל כעת נעשה חשיד למפרע ועיין בב"ק דף ע"ב ובשו"ת ריב"ש סי' רס"ו ועיין שב שמעתתא שמעתא ג' פ"ד ועכ"פ דברי הא"ח ודאי נכונים וכמ"ש הרשב"א והר"ן בחידושם. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה באמת הקשו כלם דהיאך ע"א נאמן בשחיטה הא ע"א אינו נאמן באתחזיק איסורא והנה ל"מ לפמ"ש המרדכי דדוקא בסתם אנשים אינם נאמנים נגד החזקה אבל כשרים נאמנים אפילו נגד החזקה ע"ש א"כ כאן עכ"פ כל שחשב אח"כ לע"ז עכ"פ כשר ודאי לא היה ולא עדיף מסתם אנשים וא"כ אינו נאמן נגד החזקה אלא אף לפי מה דנחלקו עליו הפוסקים ואמרו דגם שאר אנשים נאמנים ומטעם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן או דבידו לשחוט כהוגן ולפענ"ד דבכה"ג דיצא מגדר רוב אנשים דהרי חשב אח"כ לע"ז וגם בידו לא שייך דניהו דבידו לשחוט כהוגן היינו דבידו הוא באמת ואמרינן מסתמא עשה כאשר בידו אבל כאן דיש לחוש למפרע שמא עשה בידים פגם ודרסה בכה"ג לא שייך בידו וז"ב לדעתי ולכך לא אמרו בו היתר ושפיר דמי להך דגיטין וז"ב. ובזה מבואר היטב דברי הרי"ו שהביא הב"י בסי' ד' דבשחט ואח"כ חשב אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה והב"י תמה עליו דכיון דקי"ל כרשב"ג דהוכיח סופו על תחלתו הוה אסור בהנאה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מהראוי להעמיד בחזקת כשרות והשתא הוא דאיתרע רק דבכה"ג אין נאמן ע"א נגד החזקה וזה לא שייך רק באכילה ולא בהנאה וז"ב ודו"ק. ובזה יש לפשוט מה שנסתפק הכו"פ בסי' ד' היכא דאין עדים דחשב רק שהוא אומר שחשב אחר שחיטה אי נאמן במגו דלא חשבתי או דלמא דהוה מיגו במקום חזקה דהרי הוכיח סופו על תחלתו ולפמ"ש בודאי אינו נפסל דהרי מהראוי לאוקמא על חזקתו עד עכשיו ורק דבאכילה נפסל משום דאינו נאמן נגד החזקה אבל במקום שאין כאן עדים בודאי נאמן וחזקת כשרות מסייע לו ולא הוה נגד החזקה דאוקי חזקה להדי חזקה ומה שהקשה מעלתו על הצ"ץ סי' מ"ב דכתב דטעם דרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו כי לא אתי לידי' אמאי אצווח וע"ז הקשה דא"כ בשחט ואח"כ חשב מ"ט דשתק מתחלה ואני תמה דמה לו כי נזעק על הצ"ץ והלא זו היא מפורש בש"ס שם בהדיא דטעמא דרשב"ג הוא בשביל כך וא"כ קשה מה מדמה להך מעשה דקסרין אבל באמת הכו"פ הרגיש בזה בסי' ד' ס"ק ב' ע"ש שמיישב היטב. באופן שזה ברור דאמרינן מטעי קא טעי וכוונתו שיתן הגט לאשתו ובודאי לגט מעליא אכוין ויפה האריך מעלתו דבכה"ג ודאי כיון לגט כשר וא"צ לאריכת דברים ולא לכל מה שהאריך מעלתו ממרחק להביא לחמו מלחמי תודה וכדומה והדברים ברורים כשמש: אמנם בגוף שינוי הגט הדבר ברור לפענ"ד דהגט כשר דהנה בשו"ת עה"ג סי' נ"ה דעתו דאף בשינה שם אבי המגרש כשר ואף שבשו"ת צ"ץ סי' פ"ג כתב לפסול ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' ע' כתב שאין לסמוך על העה"ג בזה הנה אני מצאתי בבעל עיטור הובא בגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק מ"ג דכשר אף בשינה אם כן פשיטא דבמקום עיגון ושעת הדחק כדאי הבעל עיטור לסמוך עליו וכן העידו בשם דו"ז הגאון בעל ישועת יעקב שסמך על העה"ג בשעת הדחק ומכ"ש שאני מצאתי שהבעל עיטור ס"ל כן. והנה בגוף הקושיא מה מדמה מעשה דקסרין לרשב"ג הא שאני מעשה דקסרין דמהראוי לומר השתא הוא דאתרע. נראה לפענ"ד כעת דבר חדש ע"פ מ"ש הרמב"ן פ' נצבים על פסוק שורש פרה ראש ולענה שבלי ספק שגם האב יש לו איזה טינא שאל"כ לא יוליד מודה בה ע"ש ולפ"ז שם שחשב לע"ז ע"כ שהוא בודאי היה לו איזה טינא מקודם דאפילו אביו הי' לו איזה טינא שאל"כ לא יוליד מודה בה. ובזה ניחא הך תוספתא שמביא הא"ח ששם לא כתוב רק שהמיר ויוכל להיות שאינו מודה כלל רק שמפני תאוותו רוצה לדמות להם וכן קי"ל ביו"ד לענין המומרים שהולכין מעיר לעיר ע"ש סי' קי"ט סי"א ומכ"ש בזה שלא אמר כלל שמאמין בע"ז דעכ"פ בעת ששחט אמרינן דודאי כשר הוא וכעת עושה לתאוותו אבל בחשב לע"ז אמרינן דקלקולו בתוכו מקודם וז"ב ראה זה חדש הוא. שוב אחר החיפוש מצאתי בחבורי כת"י שהחילותי שנת תר"ו בדף שפ"ד ב' הקשיתי בעצמו הקושיא הלז בחולין דף ל"ט והנחתי בצ"ע. והנה במ"ש מעלתו שהמנהג שלא לומר מאחד עד מאה מחשש ברירה תמה אני מה חשש ברירה שייך כאן ואיך נהגו נגד הש"ע סי' קכ"ב ובגט פשוט האריך הרחיב הדיבור בס"ק ח' בזה דאין שום חשש. אמנם לפענ"ד נראה דהנה בשו"ת רמ"א סי' פ"ד כתב דבנתינת שני גיטין יש חשש משום ברירה ומשום שני ספרים ע"ש ומשמע דבעת הכתיבה ליכא חשש משום שני ספרים ולפענ"ד צע"ג דהחשש בשעת נתינה הוא משום דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וספר אחד אמר רחמנא ועיין תוס' סוטה דף ח"י ד"ה כתבה ולפ"ז מכ"ש בשעת כתיבה דכתב לה ספר כריתות אמר רחמנא והרי יש כאן שני ספרים ואף דבאמת צווחו כולם ועיין בג"פ דבנותן שני גיטין מחמת ספק ליכא חשש מחמת ספר אחד דהא אינו נותן לה רק היותר טוב לגרש רק דלא ידענו מנו וכמ"ש הג"פ שם באורך. אמנם בכתיבה נראה לפענ"ד דיש חשש דהרי התוס' כתבו בריש פרק כל הגט דאף למאן דאית ליה יש ברירה מודה בגט דבעינן כרות גיטא ולפ"ז אני מצרף הב' טעמים דיהיו לאחדים דכל דכותב מחמת ספק שני גיטין א"כ בכל כתיבה אינו כרות גיטא דלא נודע איזה מהם הכריתות וא"כ לא הוה כרות גיטא בעת הכתיבה וזה ברור לדעתי ובזה אני אומר דצדקו דברי הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' צ' דחושש שלא לכתוב שני גיטין משום ספק ובשו"ת נו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' ק"כ עד סי' קכ"ד נמצא פלפול ארוך בזה בין מהר"ש ויד המלך והאריכו כיד המלך ע"ש. ולפמ"ש צדקו דברי הנוב"י דעכ"פ לא כרות גיטא בעת שנכתב וא"כ פסול משום ספר אחד והיינו דשני גיטין ליתן שניהם פסול משום ספר אחד אמר רחמנא ולתת הגט היותר כשר פסול דעכ"פ כיון שמוכרח ליתן שניהם מספק דא"י אי זה יכשר הזה או הזה אף דאין דעתו לתת רק הגט היותר כשר עכ"פ בשעת כתיבה לא נכתב לשם כריתות וגם הגאון מוהר"ש לנדא כתב כזה אבל לא ביאר הדברים ולפמ"ש הדבר מבורר ודו"ק. וליישב דברי הש"ע נראה לפענ"ד דכל שעושה מחמת ספק לא שייך ספר אחד וכעין מ"ש המ"א סי' ל"א לענין בל תוסיף דכל שעושה מחמת ספק לא שייך בל תוסיף ואני הארכתי שם בהגהותי ע"ז יעו"ש וגם כאן מה שכותב ב' ספרים אינו רק מחמת ספק ועל כזה לא אמרה תורה ספר אחד ודוקא אם רוצה לתת שני גיטין בלי ספק ע"ז הקפידה תורה ספר אחד אמר רחמנא אבל לא בעושה מחמת ספק ולפ"ז כל שכותב שני גיטין משום ספק ויכול ליתן שני גיטין ולא אכפת לן משום שני ספרים שוב הוה כרות גיטא כל שכותב שני גיטין מחמת ספק וז"ב לדעתי: