שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קל״ז

נשאלתי מבחור כהלכה לשיטת הר"ח כהן דעל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינו חייב על ביאת מקדש כמבואר בתוס' נזיר דף נ"ד א"כ הא דאמרו בשבועות דף י"ז טמא ששימש במיתה היכא משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה ואי דשהה בר כרת הוא והא משכחת לה בכה"ג שנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה ולכאורה היא קושיא חמורה והנה באמת בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה זהו גם הרמב"ם סובר כמ"ש בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה יו"ד והיא משנה ערוכה בנזיר דף נ"ו והר"ח כהן והראב"ד לא נחלקו רק לענין חרב הרי הוא כחלל דבזה דעת הראב"ד ור"ח כהן דאין הנזיר מגלח עליה וכמבואר בראב"ד שם בהלכה י"ג ועיין כ"מ שם באורך. אך גוף הקושיא לא קשה דכל שאינו נטמא לענין ביאת מקדש מה בכך שנטמא בחוץ שוב הוה כנטמא בפנים ובעי שיעור שהייה שיעשה עבודה דאל"כ אינו מתחייב על ביאת מקדש ועיקר החיוב על השימוש בטומאה וא"כ בלא שהה לא יכול לעבוד כלל ושפיר מקשה ורש"י דביאר דע"כ לא מיירי בנטמא בחוץ דא"כ חייב על הביאה היינו בנטמא באופן שחייב על ביאת מקדש אבל אם נטמא באופן שאינו חייב על הביאה רק על מה ששימש ושהה שיעור השתחויה זה לא משכחת שיעשה עבודה ולא ישהה שיעור וכל ששהא שוב חייב על השהיה כרת וז"ב ופשוט לפע"ד. ומה שהקשה עוד בהא דאמרו בפסחים דף ע"ט דרחמנא אמרה חלל חרב חרב הרי הוא כחלל דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קמתעביד והקשה הא בחלל חרב אין הנזיר מגלח עליה ואינו טמא טומאת הגוף שיהיה חייב כרת בזה כבר קדמו הר"ש פ"א דאהלות סוף משנה ב' יעו"ש ובצל"ח שם בתוס' ד"ה אלא שנטמא: