והנה בשנת כת"ר ב' חנוכה למדתי ה' נטילת ידים ובסי' קנ"ט מצאתי השיעור דמוציא רימון ברמב"ם פ"ו מכלים ה"ב ובר"ש פרק י"ז דכלים משנה ד' אמנם בכ"ז אין השיעור מבורר ושוב מצאתי בספר הנדפס מחדש על הלכות מקוואות בשמו ספר גדולי טהרה בשאלה ד' כתב בסוף ושיעור הרימונים שראיתי בצרפת הם כשיעור ראשו של תינוק קטן. ודרך אגב אזכור מה שנשאלתי מהרב הגדול מ' משה חתן דודי הרב הגדול מו"ה יוסף נ"ז בשנת תרכ"א כ"ג למב"י ה' אחרי בהא דבעי הווייתו ע"י טהרה אם דבר שאינו מקבל טומאה רק טומאת צרעת אם חשוב דבר המקבל טומאה ולענין כתמים מבואר בהדיא בש"ך סי' ק"צ ס"ק ט"ז ומקורו מהתוס' דבעי שלא יהיה שמקבל טומאה כלל אף טומאת נגעים אבל כאן לא נתבאר. והשבתי בזה דמצינו שיטת הר"ש והובא בר"ן פרק שני דשבועות דשאיבה דאורייתא היינו בדבר המקבל טומאה אבל שאיבה ע"י כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה דפסול אינו מה"ת דמקרי הווייתן ע"י טהרה דאינו מקבל טומאה והרי לענין טומאת נגעים אפילו עצים ואבנים מקבלים טומאה כדאמרו במ"ק דף ח' דחידוש הוא דאפילו עצים ואבנים מקבלי טומאה ועיין תוס' שם דאפילו חבילי עצים וקש ותבן מקבלי טומאה ועיין מלמ"ל פי"ד מט"צ ה"ד מה שהאריך בזה דע"י הבית מתטמאין דברים אלו שהן מונחים בבית ט"צ וא"כ שוב לא מקרי הווייתן ע"י טהרה שהוא מקבל טומאה וע"כ דזה אינו בכלל מקבל טומאה ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קל״א (ב׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
