למדתי ברמב"ם פ"א ממעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם ובגליון נדפס בשם שו"ת דבר שמואל ז"ל שהקשה דאיך משכחת לה לוקה ומשלם והא קים ליה בדרבא מיניה ונדחק ולפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מ"ש המלמ"ל שם באורך ותורף הדברים דיש שני איסורים בזה משום אוכל עולה וכדומה ומשום מעילה וזה אינו רק בשו"פ ע"ש ולפ"ז נראה לי ברור דאם נהנה מן ההקדש ומעל בשו"פ והנה ההנאה מתחיל מהשעה שהתחיל להנות רק דבהנאה לא שייך שיעור דהוה בחצי שיעור וע"כ לא נתחייב עד שיגיע לשו"פ ולפ"ז שוב למפרע נהנה ומגיע לו מלקות עבור שנהנה קודם שהגיע לפגם שו"פ רק שאי אפשר להלקותו עד שיהא בו שוה פרוטה ולפ"ז הרי אמרו בכתובות דף ל"ג הכהו הכאה שאין בו שו"פ לוקה ולפ"ז הרי הנאתו היה טרם שנחסר שו"פ רק שלא ידענו לשער ההנאה ושיעורו עד שהגיע לשו"פ אבל מכל מקום נתחייב מלקות בשביל הנאה שנהנה טרם שהגיע לשו"פ ונמצא שאין המלקות והתשלומין באין כאחד ושפיר חייב וא"ל כיון דעד שהגיע לשו"פ התורה לא חייבה א"כ הו"ל בא כאחד דזה אינו דאם היה נודע שהיה הנאתו בכשיעור היה חייב וא"כ מה שלא נתגלה לנו זה לא מקרי בא כאחת ודו"ק. והנה נסתפקתי בהא דאמרו במשנה אכילתו ואכילת חבירו הנייתו ואכילת חבירו הרי אלו מצטרפין ע"ש בדף י"ח ובדף כ' וכן פסק הרמב"ם פ"ה ממעילה היאך הדין לענין תשלומין אם כל אחד משלם מה שמעל ופגם או דלמא כיון דכל אחד לא אכל רק חצי פרוטה אפשר דמשלשין בממון כדי להשלים הפגם שפגם. ובזה היה מקום ליישב דשפיר משכחת לה מלקות ותשלומין ולא שייך בזה דאין לוקה ומשלם דהרי כל דאין בהנאה שו"פ לוקה וכאן גם כן הכי והתשלומין הוא רק בצירוף כנלפענ"ד וצ"ע בזה:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קכ״ט
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
