שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קט״ז (ד׳)

והנה בשנת תרכ"ד בר"ח שבט החילותי ללמוד מסכת סוטה ובמוצאי ש"ק אור ליום א' וארא למדתי דברי התוס' בסוטה הנ"ל וראיתי בהגהות הגאון מוהר"ע איגר ז"ל שהקשה על דברת התוס' שכתבו דממשותו ניכר הרי הוא בעין וע"ז הקשה דהא לרבנן לא בעי היכר דם וניהו דדרש' דבדם צריך לגופא מכל מקום הא הדם בטל ולא מתקיים בדם ורק לר"י נפיק מיתורא והא בלא"ה צריך ממשות ניכר שלא יתבטל להדם ע"ש ולא זכיתי להבין דע"כ לא הקשו רק לרבי ישמעאל דבעי שיהיה הדם ניכר וע"ז הקשו דהא נתבטל וע"ז כתבו כיון דממשותו ניכר הוה כאלו בעין אבל לרבנן דלא מצרכי שיהיה ניכר אף שנתבטל מ"מ הרי טובל בדם ובמים דהא מעורב דם ומים ודמי לטומאת משא דמכל מקום נושא שניהם ואף דטומאת משא אינו רק מדרבנן כמ"ש המלמ"ל פ"א ממשכב היינו דוקא שם דשייך בהו אכילה הלכך כיון דמה"ת בטל לענין מגע גם לענין משא בטל אבל כאן דלא שייך ענין ביטול לאכילה דאינו אוכל כלל בזה הוה טומאת משא דאורייתא. ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש עוד להקשות דקושית התוס' ל"ק דשם הוה דם במים הוה א"מ וכל שבציר מסמ"ך הוה שם דם עליו דהאוכלו חייב כרת משום דם אבל בדם הפר דמין במינו ובטל ברוב כיון דטעמן שוה עכ"ד. ולפמ"ש אתי שפיר דאטו אנו דנין כאן על ענין ביטול לאכילה הא אינו מידי דאכילה ועיקר תלוי אי יש שם דם עליו וא"כ שפיר הקשו משם וע"ז חידשו דשם הממשות ניכר והוה כאילו בעין וז"ב ופשוט ובזה מיושב מה דקשה לי היאך למדו מדם הפר ודם השעיר דמב"מ לא בטל או דעולין אין מבטלין ודלמא ש"ה דהיתר בהיתר לא בטל. ולפמ"ש אתי שפיר דשם לא מתורת ביטול לאכילה אנו דנין דזה דוקא תלוי ביש טעם מורגש אבל כאן אנו דנין על המראה של דם וכל דמב"מ לא בטיל יש בו מראה דם השעיר או דעולין אין מבטלין. הן אמת דקשה לפ"ז היאך יליף מב"מ לענין אכילה מדם הפר ודם השעיר והא שם לענין מראה תלוי וא"כ אף דלענין אכילה בטיל מכל מקום הממשות ניכר והוה בעין או דעכ"פ מראה יש והוה כטומאת משא מיהו לפמ"ש אתי שפיר דכל דבטל לענין אכילה אף לענין מראה טומאת משא אינו רק מדרבנן וע"כ דמב"מ לא בטיל או דעולין אין מבטלין וכמ"ש. ובגוף דברי המרדכי שהועתק בש"ע סי' תקי"ג באו"ח וביו"ד סי' ק"ב נלפענ"ד ענין אחר בזה דהנה מקור דברי המרדכי הוא ריש פ"ק דביצה וז"ל קבלתי מרבותי שאם לבנו מאכל בביצה שנולדה ביו"ט אסור בו ביום ולא משערין בששים חדא דלחזותא ולטעמא עביד ותו דדבר שיש לו מתירין אף באלף לא בטיל עכ"ל. ולכאורה תמוה במ"ש ותו דדבר שיל"מ דמשמע בלאו חזותא לא בטל דהוה דבר שיש לו מתירין והלא דבר שיל"מ אינו רק במב"מ וכאן הוה בא"מ ולא ראיתי מי שהרגיש בזה אמנם נראה דבאמת תחלה כתב דלחזותא ולטעמא עבידי והדבר תימה דהא הוא בסמ"ך ובטל הטעם וכבר הרגיש בזה המנחת יעקב כלל ע"ד שם. אך לפענ"ד נראה דהרי דבר דלטעמא עבידי אף ביותר מששים מורגש הטעם ולא שייך ביטול וכמו כן חזותא אף דהטעם בטל הרי החזותא הוה דבר הנרגש ולא שייך ביטול כל דהוה כאלו הוא בעין לא שייך ביטול וכמ"ש התוס' בסוטה הנ"ל וכבר כתבתי לעיל דאדרבא במבשא"מ נרגש יותר החזותא ובודאי לא שייך ביטול. ובזה מיושב מה שהאריך במנח"י שם דאנה מצינו בש"ס דחזותא לא בטל רק טעמא לא בטל כל דעביד לטעמא ולא בחזותא. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם היכא דלטעמא עביד לא בטיל הוא רק משום דחיך אוכל יטעם ובזה לא שייך ביטול וכמ"ש הפר"ח דכל דמרגישין הטעם לא שייך ביטול דחיך אוכל יטעם וה"ה בחזותא כל דהוה כאלו ממש וניכר לא שייך ביטול דהוה כאילו הוא בעין וע"ז כתב ותו דהוה דבר שיל"מ והיינו דאף דדבר שיל"מ לא שייך בא"מ היינו משום דבא"מ אין ההיתר נקרא על הדבר האסור אלא על דבר שנתערב בו והוה כא"מ א"כ זה דוקא בדבר דלטעמא עביד דעיקר דבר שיל"מ הוא משום דהחשיבות הוא מצד האיסור ונקרא על שמו בזה כל דהוה א"מ לא נקרא על שם האיסור אבל כל דלחזותא והוה כאילו בעין א"כ נקרא על שם האיסור דחשיב וניכר החזותא וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הפר"ח דהא בדרבנן לא אמרינן חזותא מלתא היא ועיין כו"פ מה שכתב בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ דבר שיל"מ מקרי דהא נקרא על שם האיסור דהוא חשוב. ובזה נראה לפענ"ד דדוקא בדבר שיל"מ מועיל חזותא ומטעם שכתבתי אבל בשאר ענינים דלא בטל לא שייך ענין חזותא ודוקא בא"מ שייך חזותא ובמין במינו לא צריך לחזותא דבלא"ה הוה דבר שיל"מ וזה ברור כשמש ומיושב כל הקושיות כנלפענ"ד והנה כ"ז לשיטת הרמ"א בת"ח דטעם דשיל"מ הוא לפי שנקרא על שם האיסור אבל לפמ"ש הר"ן בטעם דבר שיל"מ דהוה מין במינו בעצם א"כ כל שא"מ מה מועיל חזותא וצ"ע. מיהו בלא"ה צ"ב לשיטת הר"ן כמה ענינים וכבר האריכו בזה הרבנים האחרונים ודו"ק: