שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קט״ז (ב׳)

והנה בשנת תרי"ז בש"ק חקת בלק י"א תמוז היה אצלי מלומדי למד ממדינת הגר ואמרתי אז דיש לומר דענין חזותא שייך אף במב"מ דהנה אמרו ביומא דף נ"ז דהאי חוור והאי סומק וא"כ ר"י דיליף מדם הפר ודם השעיר בכה"ג שייך גם במין במינו ענין חזותא דאי לאו החזותא לא היה ענין לאסור לר"י דהרי הפנ"י בביצה דף ל"ח ביאר ענין טעמו של ר"י דכל שהוא מב"מ ואין הרוב מבטל טעם המועט והו"ל קבוע ולפ"ז לכאורה צ"ב דבלח בלח לא שייך ענין קבוע דהרי נתבלבל כל האיסור בההיתר והו"ל קבוע שאינו ניכר ולכאורה דוקא ביבש ביבש היה שייך מב"מ לר"י ולא בלח בלח והרי ר"י ס"ל דמין במינו לא בטל בלח בלח שהרי למד מדם הפר ומדם השעיר וע"כ משום דהו"ל חזותא וממשותו ניכר בעין וה"ה בכל לח ולח כל דיש חזותא ניכרת חשוב כקבוע בעין לר"י ודו"ק. ובזה יש ליישב מה שהקשה הראב"ד דלר"י למה הוצרכו לאסור ביי"נ במשהו ת"ל דהו"ל מב"מ אף ביין ולפמ"ש אתי שפיר דהוצרכו לאסור אף במקום שהמראות שוות ולא היה קבוע וז"ב. ובזה יש ליישב קושית התוס' בע"ז דף ע"ג שהקשו מהתוספתא דטפת יין אוסרת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר ועדיין לא נתבררו אצלי הדברים וצ"ע. ודרך אגב אזכור מה דהקשה אותי הרבני המופלג מו"ה זלמן נ"י נכד להגאון בעל חוות דעת ז"ל בליל אור ליום ג' דברים ער"ח אב שנת תרי"ז בהא דקיי"ל דבדבר שיל"מ שמה"ת מותר רק מדרבנן אסור מקרי דבר שיל"מ והקשה דבב"מ דף נ"ג אינו מבואר כן בהא דאמרו לא פלוג רבנן בין נפלו מחיצות ובין אתנהו הרי דלא מקרי דבר שיל"מ אף דאינו רק מדרבנן והנה בתחלה רציתי לחלק בין היכא דאיסור דרבנן מצד עצמו או בשביל גזירה אבל הוא הקשה דשם בכל הסוגיא מבואר דאף בשביל גזירה דלמא אתי לאתויי פרוטות גם כן אינו מקרי דבר שיל"מ. אך באמת השבתי תכ"ד דלק"מ דדוקא בדבר שיש לו היתר מצד עצמו בזה אף שמדרבנן אסור מקרי דבר שיל"מ דאיסור דרבנן לא ניקל בשביל זה כמ"ש הר"ן בפסחים פרק שני גבי חמץ דמקרי דבר שיש לו מתירין אף דרבנן גזרו כל שלא ביער וביטל יעו"ש. אמנם שם דבעצם המעשר אסור רק דיש לו היתר ע"י חילול וכל שדרבנן מונע דאי אפשר לחלל נשאר האיסור בעצם ולא מקרי דבר שיל"מ ועיין בתוס' שם ד"ה ולהדר ולעיילה ובכו"פ סי' קי"ט. ולפמ"ש הי' מקום ליישב ולא נפניתי כעת: