שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קי״א (ז׳)

והנה הב"ש סי' קע"ד ס"ק ג' כתב דמוכח בש"ס דכל שאינו עולה ליבום דאורייתא אינה פוטרת צרתה בביאה שלה וגם א"ע א"פ בביאה זו דהא הקשה שם מברייתא דבא עליה קנה ושם לא מוזכר צרתה ולכאורה קשה למה כתב הרמב"ם פ"ז אם בא על אלמנה מן הנשואין לא נפטרה צרתה ת"ל היא עצמה א"פ עכ"ל. והנה באמת שתמהתי שהרי דברי הרמב"ם הן הן דברי הש"ס דנחלקו אי ביאת כ"ג באלמנה פוטרת צרתה ודרכו של רבינו להעתיק לשון הגמרא ובאמת המהרש"א האריך שם. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דהנה טעם הדבר דאינה פוטרת צרתה וגם אותה לכאורה נראה דהוא משום דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ כאן שהיה באיסור אי עביד ל"מ אבל באמת זה אינו דהרי באשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ומשמע דקני לה בביאה זו וכמ"ש התוס' ריש יבמות בד"ה אחות אשתו וע"כ צריך לומר כחילוקו של המהרי"ט דכאן לא נתקן האיסור בזה דנימא דל"מ. אמנם אף אם נימא דלא כחילוקו של המהרי"ט נראה לפענ"ד דכאן אדרבא להיפך דאם דאמרינן דקני עכ"פ קיים מצות יבום ואף דאינו דוחה עשה ול"ת ומכ"ש עשה שיש בו כרת מ"מ עכ"פ נתקיים קצת מצוה ואם נימא דל"מ יהיה איסור כרת בלי שום דבר מצוה יותר מהראוי לומר שנתקיים עכ"פ מצוה קצת דבין כך ובין כך נשאר האיסור. ובזה נראה לפענ"ד דלכך נקט המחלוקת לפטור צרתה משום דלענין שתפטר צרתה שוב מהראוי לומר דל"מ דעבר אמימרא דרחמנא וא"ל דא"כ ישאר איסור וכאן עכ"פ מקיים המצוה דזה אינו דכל דיש צרה שיכולה להתייבם אף שכעת א"א להתייבם מ"מ יותר טוב לומר שלא הועיל בביאתו כדי שצרתה עכ"פ תחלוץ וגם אם חליצה במקום יבום לאו כלום היא מ"מ כל שאי אפשר ביבום שוב החליצה עדיפא וא"כ כל שהחליצה כשרה והיבום הוה מצוה הב"ע א"כ מהראוי לומר שלא יועיל היבום כדי שהחליצה תהיה חליצה כשרה ויקיים מצות חליצה עכ"פ ולכך נחלקו לענין צרתה דבמקום שאין כאן צרה שוב היבום מועיל דעכ"פ מצות יבום נתקיים במקצת אבל במקום שיש צרה ודאי יש לומר דאינה פוטרת ולכך נקט צרתה וה"ה לעצמה אינה פוטרת וז"ב. ובזה מדוקדק דברי רש"י שפירש גבי פוטרת צרתה וה"ה עצמה והדבר תמוה דזה אין רבותא דאם פוטרת צרתה מכ"ש דקניא לה לעצמה ונפטרה אבל להיפך באין פוטרת צרתה היה לו לפרש דאינה פוטרת עצמה גם כן דבזה יש מקום לחלק והרי הב"ש נסתפק בזה ולפמ"ש א"ש דבאינה פוטרת צרתה פשיטא דל"מ לפטור עצמה דהא מה"ט אינה פוטרת צרתה כדי שיהיה חליצה כשרה וא"כ אם נימא דפוטרת צרתה שוב הוה חליצה פסולה ולמה תחליץ מוטב לומר שיתקיים מצות יבום עכ"פ ולא יגדל האיסור כל כך אבל להיפך למאן דס"ל דפוטרת צרתה פירש"י דפוטרת עצמה בודאי וז"ב ודו"ק היטב. ובזה מיושב מה דאמרו אס"ד ח"ל מדאורייתא ליבום רמיא לביאה לא רמיא מאי אם בעלו קנו ומזה דייק הב"ש דכל דאינה פוטרת צרתה גם עצמה לא פטרה ולפמ"ש אין ראיה דבאמת לפי המסקנא דמה"ת רמיא ליבום רק דגזירה ביאה ראשונה א"כ מהראוי לומר דבעלו קנו כדי שיתקיים המצוה אבל אם נימא דמן התורה לא רמיא כלל ליבום א"כ אינו מצוה כלל וא"כ מהראוי לומר דלא קנה דהא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ובזה ניחא מה דאמרו מיתיבי ואם בעלו קנו קשיא והקשו בתוס' דהא לעיל אותיב רבא מברייתא זו והשתא איתותב מינה ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא לעיל שפיר סברת רבא דאם מה"ת לא רמיא ליבום כלל שוב הוה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אבל כאן דבאמת עשה דוחה ל"ת רק דאפשר לקיים שניהם לא מסתבר ליה לרבא לומר דלא לקני ואדרבא מהראוי לומר להיפך דהשתא דכבר עבר א"כ אי אפשר לקיים שתיהם וכבר עבר מוטב לומר דעכ"פ קנו ומקיים המצוה במקצת והש"ס סובר דאעפ"כ כיון דאינו דוחה במקום שאפשר לקיים שתיהן שוב הוה כמאן דלא רמיא ליבום ול"ק כלל ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא: