שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קי״א (ד׳)

ובזה מיושב מה דמצאתי ביראים מצוה ק"ב שכתב להקשות דלמה לא פשט הש"ס דע"כ שבות אמירה לנכרי לא שייך בלאו דאל"כ למה לא מני שבות דאמירה לעכו"ם במה דחשיב בפרק משילין אלו הן משום שבות. ולפמ"ש אתי שפיר דב"כ וב"כ אסור ביו"ט משום שבות דיש שליחות מדרבנן עכ"פ בעכו"ם ולא שייך למתני. הן אמת דגוף דברי היראים מרפסין איגרא דכפי הנראה מדבריו ביו"ט לא שייך שבות אמירה לעכו"ם כיון דאינו רק איסור לאו וזה אי אפשר דהרי גם בחולו של מועד אסור שבות דאמירה לעכו"ם כדאמרו במ"ק דף י"ב והתוס' בב"מ דף צ' כתבו דגזר יו"ט אטו שבת וא"ל דזה באמת לפי מה דמסיק דגם בשאר איסורי' איכא איסור שבות דאמירה לעכו"ם דזה אינו דהא אינו נפשט והוה אבעיא דלא אפשיטא ושם פשוט דיש שבות בחולו של מועד ועוד יהיה איך שיהיה אכתי קשה דלפשוט דשייך שבות אף באיסור לאו ממה דאסור בחוה"מ ומכ"ש ביו"ט וע"כ דיו"ט גזרו אטו שבת וכמ"ש התוס' וא"כ שוב לא קשה הקושיא הנ"ל דלמה לא חשבו בכלל השבותים אף דנימא דבשאר לאו לא גזרו ע"כ ביו"ט גזרו אטו שבת גם תירוצו של היראים דלא מצי למתני ביו"ט ק"ו בשבת דהרי בשבת אסור מדאורייתא לא זכיתי להבין דהא גם בשבת אינו רק דרבנן ובלא"ה אני תמה דהרי במכילתא והובא בב"י דבשבת ויו"ט אסור אמירה לעכו"ם מדכתיב לא יעשה מלאכה והט"ז הבין בסוף סי' רמ"ג דמדאורייתא אסור וזה אינו דאינו רק מדרבנן וכמ"ש הרמב"ן פרשה בא והתוס' בכמה מקומות ועכ"פ אסור בשבת ויו"ט אמירה לעכו"ם דכתיב לא יעשה ודרשו אפילו ע"י אחרים וע"כ דברי היראים מרפסין איגרא. ומן האמור אני תמה על דברת רש"י בע"ז דף ט"ו דכתב דאמירה לעכו"ם בשבת לעשות מלאכה אסור מקרא דודבר דבר והרי הוא בעצמו הביא בפ' בא דרשת המכילתא דעכ"פ מדרבנן אסור ע"י עכו"ם וגם תימה דא"כ ביו"ט דל"ש האיסור דודבר דבר ולא מוזכר בהלכות יו"ט האיסור דאסור משום ודבר דבר דזה בשבת כתיב ואפ"ה אסור וגם תימה דא"כ מה מבעיא ליה בב"מ אם בשאר איסורים אסור אמירה לעכו"ם ועיין בתוס' שבת ריש סי' רמ"ג שהאריך בדברי רש"י אלו ולא חלי ולא הרגיש כלל גם מ"ש משום שליחות זה ודאי תימה וכמ"ש וגם דברי רש"י צע"ג וגם ממצוא חפצך ל"מ ביו"ט וביראים סי' ק"ב שם מבואר דאיסור ממצוא חפצך היא דאורייתא וזה צע"ג. הנה אגב גררא נתגלגל ענין נכבד בזה והנה מ"ש בשם הפנים מאירות דבמוכר ולוקח ודאי לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד. ובזה נתיישב מה שהקשה בספר לוית חן פרשת משפטים בהא דנחלקו ר"ש ור"נ בב"ק דף ס"ח אי לפני יאוש ושינוי רשות נתחייב על טביחה ואמרו שם דבעינן דומיא דמכירה דאהני מעשיו וא"כ ע"כ דמקח הנעשה באיסור מועיל דאל"כ לא אהני מעשיו ע"ש ולפמ"ש הפ"מ במקח לא שייך זאת דאהני מעשיו דעכ"פ הלוקח לא חטא כיון דהוה לאחר יאוש ואז הוה יאוש ושינוי רשות ואהני מעשיו אבל קודם יאוש אז גם הלוקח עושה איסור דהא קנה באיסור וגם הוא נקרא גנב דכל שלא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה ושוב הו"ל כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דמייתי ר"ש ראיה לדבריו מהא דאמר ר"ע מפני שנשתרש בחטא אילימא לפני יאוש מי איכא נשתרש וקשה דלשטת הפוסקים דשינוי רשות ואח"כ יאוש ג"כ מועיל א"כ משכחת לה בכה"ג ושפיר קרי משתרש דאהני מעשיו. ובהחפזי לא ראיתי מי שהרגיש בזה ולפמ"ש א"ש דעכ"פ לא אהני מעשיו בעת שלקח וכמ"ש דל"מ מכירה ודו"ק ועיין רש"י בע"ז דף וא"ו ע"א ד"ה לפני עור מ"ש בסוף בחילול שבת משום ממצוא חפצך ודבר דבר ועיין מהרש"א שם ובהגהת מהרי"פ ז"ל שם וגם שם דברי רש"י צ"ע דנקט שבות משום ממצוא חפצך ודו"ק. ודרך אגב אזכור במה דהקשה הר"ן בהך דאמרו מה דעתך למפסלה בגיטא אי משום נכסי בנכסי פליגנא לך וע"ז אמר ר"י דכל דאמרו רבנן לא לזבין והקשה הר"ן דאף אם מועיל מכירתו לאחר שיבם קודם שיבם לא מועיל דהו"ל כאומר שדה זו לכשאקחנה תקדיש דלא קדשה: