שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קי״א (ג׳)

והנה יש לי ספק לשיטת הרמב"ם דכל ד"ס עובר על לא תסור אם גם בד"מ תקנת חז"ל וגזירתם הוא כן או דלמא שאני ממון דאיתיהיב למחילה וצ"ע בזה ועכ"פ דברי השע"א אינם מוכרחים שוב ראיתי בשיטה מקובצת שהקשה בשם הריטב"א דמה קושיא מהמשנה הא שם אמרו דבדיעבד מכרה קיים והיא קושית הרשד"ם הנ"ל וכתב דרבי היא דב"ש וב"ה לא אמרו כן והוא הדבר אשר דברתי ונהניתי עד מאד שכוונתי לדברי הריטב"א. והנה לכאורה קשה לי בהא דנחלקו אמוראי בב"מ דף יו"ד אם שייך שליח לד"ע באם אינו בר חיובא וקשה לי דניהו דשייך שליח לד"ע מ"מ לתבטל השליחות משום דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני והרי כל דנימא דיש שליח לד"ע א"כ הוה כעשה הוא האיסור ושוב לא מהני וא"כ לכך לא חלה השליחות כלל ולא עביד איסורא אמנם אחר העיון זה אינו דכבר השרישנו המהרי"ט סי' ס"ט דבכ"מ דאם נימא דל"מ ואעפ"כ האיסור נשאר כמו שהיה לא שייך לומר דל"מ ולפ"ז ממנ"פ אימתי לתבטל השליחות האיסור שוב כבר נעשה המעשה וכבר עבר המשלח ואם נימא דלא יחול השליחות בעת אמירתו אז לא עבד עדן עבירה ואינו שייך דל"מ דאמירה לבד ליכא איסור ואז כבר עבד המעשה וז"ב ודו"ק. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש אא"ז הגאון המג"ש בשו"ת פ"י סי' ג' חלק יו"ד דלמה לי לאסור בשבת אמירה לעכו"ם משום שבות תיפוק ליה דאם נימא דכל דלאו בר חיובא מתחייב שולחו שוב אסור משום שליחות וא"ל דאין שליחות לעכו"ם דהא לדעת רש"י ודעמיה לחומרא אמרינן דיש שליחות לעכו"ם ולפמ"ש אתי שפיר דזה ודאי הא דאמרינן לחומרא דיש שליחות לעכו"ם הוא מדרבנן וא"כ שוב ממנ"פ מן התורה לא שייך לאסור דאין שליחות לעכו"ם ורק מדרבנן דאסרו לחומרא כדי שלא יבא לעשות ע"י עכו"ם וא"כ שוב כל שאסרו אמירה לעכו"ם שוב לא שייך שליחות דהא כל מלתא דאמור רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני וכאן גוף האמירה אסרו מדרבנן ושוב לא שייך שליחות כלל דלא מהני השליחות דרבנן אסרו האמירה וזה לדעתי מה דמסתפקא ליה להש"ס בב"מ דף צ' אי שייך אמירה לעכו"ם שבות בכל איסורים ויהיה אסור משום אמירה תיכף בשעת אמירתו או דלמא דאין שבות רק בשבת ואסור מדרבנן אחר שעשה משום שליחות מדרבנן ומיושב קושית הפ"י שם דלמה לא יאסור גם בחסום פרתי משום שליחות ולפמ"ש באמת אפשר דאסור רק דנ"מ אם אסור משום אמירה לעכו"ם אז לא שייך שליחות וכמ"ש דהא רבנן אסרו האמירה ודו"ק: