שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״י (ד׳)

והנה בשבת פ' ויקרא שנת תרי"ג בעת קריאת התורה היה קשה לי למה לא אהדר קרא תשומת יד ונזכרתי שהש"ס מפלפל בזה ובבואי הביתה עיינתי וראיתי תימה גדולה דהרי בהא דפריך בע"ז דף ס"ג וכי אמר בטלה זה מה הוה והא קא מחסרא משיכה והקשה הרא"ש שם והא שכירות לא בעי קנין ואיך שייך מחסרא משיכה וכתב דמכאן נראה לו לדקדק שהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ בשכרך יכול ליתן לו דמי חפץ בשכרו ע"ש וכ"כ הר"ן ברי"ף שם והריטב"א בחידושיו שם וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' של"ב ובשו"ת מהר"ם מרוטנבערג סי' קס"ה הביא כן בשם ר"ת ומהר"ם כתב שאינו יודע היאך משמע דהא איהו מהדר לאוקמא בנתן לה ואח"כ בא עליה ופריך בטלה זה מחסרא משיכה ולא קני לה קודם ביאה אבל לאחר ביאה קני לה דאינה לשכירות אלא לבסוף עכ"ל. וכפי הנראה לא ס"ל הדין הלז ותמיה לי טובא על הקדמונים שמביאים ראיה מהך דע"ז ומכ"ש על מהר"ם שחולק והא ש"ס מפורש הוא כאן דהרי אמרו אימא מעושק דהדר קרא ופירש"י דהרי עושק ג"כ מחסרא משיכה ואפ"ה אהדריה קרא א"כ ל"צ להדר תשומת יד ומה קושיא הא שאני עושק דהוא עושק שכר שכיר דשם שכירות קני בדיבור בעלמא וא"כ לוקי עושק דייחד לו כלי לעשקו דהיינו שאמר לו שכרך יהיה כלי זה דאז לא יכול לחזור וקנהו במשיכה וע"כ דמחסרא משיכה ויכול לתת לו דמים בעד הכלי וא"כ מבואר דלא כמהר"ם הנ"ל והיא תימה גדולה למה לא הביאו ש"ס כאן המפורש' ומה יענה המהר"ם ז"ל לזה. הן אמת דגוף דברי מהר"ם תמוהים דמ"ש דהש"ס מיירי בנתן לה ואח"כ בא עליה והוא תימה כמ"ש הקצה"ח סי' של"ב דפשטת לשון הש"ס משמע דבא לשנויי הך דבא עליה ואח"כ נתן לה דאל"כ לא ניחא במה דמשני בזונה נכרית דלא מחסרא משיכה והיינו דקניא בכסף ואכתי קשה הא בא עליה אח"כ ולא קניא קודם ביאה לשיטת המהר"מ והנני יוסיף לתמוה דהרי ש"ס מפורש שם דפריך אי דקאי בחצירה בא עליה ואח"כ נתן לה הא קניא לה הרי מבואר דקאי על בא עליה ואח"כ נתן לה. אך מפני כבוד תורת מהר"ם אמרתי ליישב דהנה בש"ס לעיל פריך בנתן לה ואח"כ בא עליה ליחול אתנן למפרע ופירש"י שהרי נתן לה ע"מ ביאה ומשני בקדמה והקריבתו. והנה לכאורה לפי מה דמחלק ר"ח בבא עליה ואח"כ נתן לה בין התבעלי לי בטלה סתם ובין התבעלי לי בטלה זה א"כ אפשר דגם בנתן לה ואח"כ בא עליה לא חל אתנן למפרע דהרי ניהו דנתן לה לשם ביאה מ"מ כשבא עליה אח"כ ולא א"ל התבעלי לי בטלה זה שנתתי לך יוכל להיות דהטלה הלז נתן לה במתנה והוא רוצה להתחייב בטלה אחר וא"כ אפשר דמהר"ם פירש דהש"ס רוצה לתרץ גם הך דנתן לה ואח"כ בא עליה דלא חל אתנן למפרע דהא כל שלא אמר בטלה זה לא כיון לטלה זה ואמרינן דטלה זה נתן לה במתנה ורוצה להתחייב בטלה אחר והוה כבא עליה ואח"כ נתן לה דאל"כ היה לו לפרש התבעלי לי בטלה זה שנתתי לך ולכך לא חל אתנן למפרע ומעתה שפיר פריך הש"ס וכי אמר לה בטלה זה הא מחסרא משיכה והיינו כיון דלא משכ' מתחלה לשם קנין דהא אינו לשכירות אלא לבסוף וא"כ עוד לא קני' לה וא"כ גם אם היה אומר בטלה זה ג"כ מחסרא משיכה דכעת לא משכה לשם קנין והמשיכה של כבר כלתה לה דאז לא קני לה וכלתה משיכתו וע"ז משני בזונה נכרית דקונית בכסף וע"ז משני דקאי בחצירה וא"כ כעת חצרה קונה לה דכעת ג"כ היא חצרה וע"ז פריך דאכתי בא עליה ואח"כ נתן לה הא קניא לה והיינו דעכ"פ בבא עליה ואח"כ נתן לה בודאי קניא לה אף דאמר התבעלי לי בטלה סתם כיון דעומד בחצירה. ובזה מדוקדק היטב דלפי הפירוש הפשוט דהש"ס לא מיישב רק הך דבא עליה ואח"כ נתן לה בלבד וקשה למה צריך לחזור ולומר אי דקאי בחצרה בא עליה ואח"כ נתן לה הא קניא ולמה ליה לחזור בא עליה ואח"כ נתן לה הרי בזה קיימינן והיה לו להקשות בפשיטות אי דקאי בחצרה הא קניא לה והוא דקדוק עצום ומזה ראיה לפירוש המהר"ם דהש"ס מיישב תרווייהו דבין נתן לה ואח"כ בא עליה ובין בא עליה ואח"כ נתן לה כל דא"ל התבעלי לי בטלה סתם לא חל שם אתנן דאמרינן דמה שנתן לה מקודם לא הוה אתנן כיון דאינו לשכירות רק לבסוף א"כ עד שבא עליה לא קנה לה לאתנן ואף דקאי בחצרה הא לשם מתנה בא לה בחצרה ואף דבא עליה אח"כ אמרינן מדלא א"ל התבעלי בטלה זה שנתתי לך ע"כ הראשון נתן לה לשם מתנה והוא רוצה שתתבעל לו בטלה אחר שיתן לה ולא נעשה אתנן אבל בטלה זה א"כ ל"ש דכלתה משיכתה כיון דזונה נכרית קניא בכסף א"כ תיכף כשבא עליה נעשה שלה בשכר הביאה והרי אמר לה התבעלי בטלה זה שנתתי לך ומכ"ש בבא עליה ואח"כ נתן לה שנקנה לה הטלה בעד שכרה ולא קמחסרא משיכה אבל כשלא ייחד לה הטלה לא קנתה דהא לא נודע איזהו וכן בזונה ישראלית אף שקאי בחצירה כל שלא אמר לה בטלה זה א"כ אדרבא החצר קנה לה הטלה מתחלה ומה שא"ל אח"כ התבעלי בטלה סתם לא כיון על אותו הטלה מדלא אמר לה בטלה זה כנלפע"ד ברור. ובזה יש ליישב הא דהקשו בתוס' בהא דמקשו והא קמחסרא משיכה דלר"י דמעות קונות מא"ל ואף דהפקיעו חכמים הקנין מכל מקום מן התורה נעשה אתנן וכמו בנתן לסיטון מעל ומ"ש התוס' בזה בד"ה והא אינו מובן ועיין מהר"ם מלובלין מ"ש בזה ובלח"מ פ"א מהלכות מכירה והארכתי בזה בתשובה אחת ובאמת לפמ"ש הריטב"א בע"ז שם דברי התוס' מובנים שהוא כתב דכל איסורא התלוי בממונא כיון דבממונא הפקר ב"ד הפקר אפילו באיסורא נמי אדרבנן מוקמינן לה והוה נמי דאורייתא והביא ראיה מהא דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושין ואפי' לאצרוכה גט וליכא למימר דאפקוה רבנן לקידושין דא"כ היה לו לפרש וע"כ כיון שהתורה אמרה שיתן לה שו"פ והרי לא נתן לה וה"נ אמרה תורה שיתן לה אתנן וכשזכתה בו הרי נעשה אתנן והרי הפקיעו רבנן והרי לא נתן לה ע"ש והיא מרגליות טובה ויקרה מפי הריטב"א והרא"ה רבו. והנה זה מכיון בלשון התוספות שכתבו כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לנתן לסיטון מעל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש ואינו מובן ולפמ"ש הריטב"א אתי שפיר דשם מעילה לא תלוי בממון רק כל שנהנה מן ההקדש מעל וא"כ מה בכך שחכמים הפקיעו הקנין מ"מ מן התורה מעל אבל כאן האיסור תלוי בממון. ובדברי הריטב"א מיושב היטב דברי הש"ס פסחים דף ז' ונבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאורייתא דמיא ולא מצי מבטל לה דאמר ר"ג אמר רב המקדש בחטי קורדנייתא אינה מקודשת והדבר תמוה דלמא שאני התם דלא נהנית כלום כיון דאסור בהנאה מדרבנן ולא נתן לה כלום ומה לה בזה שמדאורייתא שוה ממון אבל לענין ביטול כל דמדאורייתא עוד יש לו בו זכות יכול לבטל וכבר נתקשה בזה בא"מ סי' כ"ח ס"ק נ"ד ולפי מ"ש אתי שפיר דהרי אמרו אין חוששין לקידושיו והיינו כדברי הריטב"א דלא משום דהפקיעו חז"ל הקידושין רק דכל שאיסור הקידושין בא מחמת ממון ובממון הפקר ב"ד הפקר הרי לא נתן לה כלום וא"כ ה"ה לענין ביטול דהאיסור חמץ תלוי בממון כל שיש בו זכות ממון וכיון דחז"ל הפקיעו הממון שוב אין בידו לבטלו מן התורה ודברי הריטב"א מפורש בש"ס הנ"ל ודו"ק היטב. עכ"פ גוף קושיות התוספות נראה לפענ"ד דלפי פירוש המהר"ם ל"ק דקאי הקושיא על נתן לה ואח"כ בא עליה דהמשיכה הראשונה כלתה לה שהרי לא היה לשם אתנן כל דלא קאי בחצירה וא"כ כל דחז"ל הפקיעו הקנין עכ"פ לחול שם אתנן למפרע א"א כיון דחז"ל הפקיעו הקנין. והנה בדברי הש"ס שם מפורש דבאפותיקי יכול לסלק במעות ואף באפותיקי מפורש וכדברי הב"ח והש"ך חו"מ סי' קי"ז. ובאמת קצת קשה מה אצטריך לשנוי דא"ל אי מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב והלא אף אם לא התנה אף באפותיקי מפורש יכול לסלק בזוזי וא"כ ממילא מותר אף שקנתה כמו לענין שכירות שכתב הרא"ש דכל דמחוסר משיכה אף שצריך לתת לה מעות מכל מקום מהכלי יכול לחזור ולא נעשה אתנן וה"ה בזה כל דיכול לסלק במעות הרי לא נעשה אתנן והיה לו לתרוצי בסתם דשויא אפותיקי ולא היה קנין ממש. ומזה ראיה לפירוש המהר"ם דכל שקנתה אף דיכול לשנות מכל מקום חל אתנן וגדולה מזו מצינו דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אף דלא חייב דקלב"מ מכל מקום שם אתנן עליה מכ"ש בזה לכך איצטריך לפרושי דהתנה טלה שיכול לסלק בזוזי ואי לא יהיה אתנן ובכהאי גוונא לא התחיל שם אתנן וזה ברור כשמש. ואחר שזכינו לזה דדברי המהר"ם נכונים בפירושו הבא נבא ליישב מה דהקשה בקצות החשן על מה דסיים המהר"ם אבל לאחר ביאה קני לה כיון דאינה לשכירות אלא לבסוף ומשמע דהבין דטעם של ר"ת הוא משום דלא שייך שקונה דהא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונעשה מלוה ולא קני והלא כוונת ר"ת משום דמחסרא משיכה ויכול לחזור בו מגוף הכלי ועוד דמ"ש דאינה לשכירות אלא לבסוף היא תמוה דאנן קי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ע"ש שהניח בצ"ע. ולפענ"ד נראה דבאמת לפי מה דמשמע ליה למהר"ם דשכר פעולה קונה ואין יכול לשנות ובפרט באתנן א"כ ע"כ מה דפריך והא מחסרא משיכה הבין המהר"ם בשיטת ר"ת דהוא מפרש כיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הו"ל מלוה אך מה שכתב מהר"ם דאינה לשכירות אלא לבסוף נראה לפענ"ד דהדבר נכון דהרי קי"ל כל הבועל דעתו על גמר ביאה וא"כ עיקר השכירות של הביאה הוא בגמר ביאה וא"כ אף דבכל שכירות ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מכל מקום כאן דעיקר השכירות הוא בשביל חיבת ביאה והרי כל הבועל דעתו על גמר ביאה וא"כ אינה לשכירות אלא לבסוף וגם לדידן כל דיש במכוש אחרון שו"פ ודאי לא נעשית מלוה וא"כ עכ"פ הגמר ביאה ודאי שו"פ כיון דכל הבועל דעתו על גמר ביאה וא"כ שפיר כתב מהר"ם שאינה לשכירות אלא לבסוף ודו"ק היטב כי ת"ל דברי מהר"ם ברורים. וכיון שזכיתי לברר שיטת המהר"ם א"כ הדרא קושייתי לדוכתא דהא כאן מבואר דבעושק מחסרא משיכה. אמנם אחר העיון לפענ"ד ל"ק והנה לפמ"ש הפנים מאירות סי' צ"ב לדחות דברי הרא"ש שהביא מע"ז הנ"ל בהא דאמר והא קא מחסרא משיכה דאין ראיה דדוקא לר"ח הוא דאמר הכי דהוא ס"ל דאף דהתנה לתת לה החפץ והוא בעינא אמר רשב"ג דנותן דמיו וא"כ ה"ה בשכירות א"כ גם בב"מ רב חסדא הוא דמוקי לה בייחד להכלי לעושקו וא"כ שפיר אמר דמחסרא משיכה אבל באמת הקצה"ח דחי לה דשאני שכירות דכל דקנה לה לכלי צריך ליתן לו אותה הכלי שקנה ודבריו נכונים א"כ הדרא הקושיא לדוכתה ומצאתי בשיטה מקובצת בב"מ שם שכתב בשם הריטב"א דמהא שמעינן דהאומר לחברו עשה לי מלאכה ואתן לך כלי בשכרך דלא זכה בו כיון דבעי משיכה מדרבנן והכי מוכח בפרק השוכר גבי נתן לה טלה וכפי הנראה כיון למ"ש ושמחתי עד מאוד שבראשית ההשקפה כוונתי לזה. אבל לפ"ז הקושיא כעמוד ברזל נגד שיטת המהר"ם. אך לפענ"ד יש ליישב דהנה בהא דאמרו דעשק היינו שייחד כלי לעשקו כבר כתב רש"י דכל דלא מייחד ליה באפי נפשיה כפקדון וגזל ואבידה לא מחייב וכ"כ הקדמונים דבעינן שיבא מרשותו של זה לשל זה וכן מצאתי בתורת כהנים פר' כ"ב הכובש שכר שכיר שאינו נוטל מרשות בעלים מנין ת"ל או עשק הרי דאם לא מוקי בייחד לו כלי לעשקו הוה סברא דאינו חייב בשכר שכיר כיון דלא נטל מרשות בעלים. והנה הריטב"א הקשה דא"כ אמאי חייב קרבן אשם הא מחסרא משיכה. אבל באמת ל"ק דבאמת קרבן אשם אף דלא קנה מ"מ כיון דייחד לו כלי ניהו דיכול לחזור מ"מ כל כמה דלא חזר בו הרי באמת מחוייב לקיים דיבורו אף שלא קנה וכדדרשו שיהא הן שלך צדק וא"כ הוה כפירת דבר מיוחד וכעין דאמרו בב"מ דף יו"ד דאף דפועל יכול לחזור כל כמה דלא הדר כיד בעה"ב דמי וה"ה כאן עכ"פ קרבן שבועה חייב רק לחייבו להשיב הדבר כמו שייחד לו זה אינו מחוייב כיון דמחסרא משיכה וכן נראה משיטה מקובצת ולפ"ז אף אם נימא דשכר פעולה קנה לענין שלא יוכל לחזור בו מגוף החפץ להכלי ודאי אינו. עוד נראה לי דהנה הר"ן והריטב"א בע"ז שם בהא דכתבו דיכול לחזור וליתן לו דמים כתבו דגם בהתנה ליתן לו חטים מכל מקום יכול ליתן לו שווי החטים דפועל דינו במעות וצריך להבין מה נ"מ בין חטים למעות וצריך לומר דנ"מ לענין העודף שבין החטים למה ששוה דמי השכר פעולה עד"מ שכר פעולתו הוא זהב והוא הבטיח לתת לו כור חטים א"צ ליתן לו רק שווי זהב כמו שהוא שכרו ולא גוף הכור חטים ששוה יותר ולפ"ז אף למהר"ם דאמר דקני גוף הכלי היינו כפי שווי השכירות אבל מכל מקום העודף מה שדמי הכלים שוה יותר משווי השכירות א"צ ליתן לו ומכ"ש אם בעת ההוא היה הכלי שוה בשוה לדמי פעולתו ואח"כ הוקר הכלי פשיטא דזה לא רצה לתת לו גוף הכלי דוקא רק אם יהיה כשווי פעולתו אבל אם יוקר אח"כ פשיטא דיכול ליתן לו דמים בעד הכלי כפי שווי השכירות וא"כ שוב גם בעושק שייך שמחוסר משיכה לענין שלא יקנה גוף הכלי רק הדמים או גוף הכלי רק לפי ערך השווי השכר ואם לא יוכל לחלק יתן לו דמים ולא יקלקל הכלי ועיין בחושן משפט סימן קס"ד ובשו"ת תה"ד. אך בגוף הקושיא הנ"ל מעשק דמחסרא משיכה נראה לפענ"ד דלמהר"ם יפורש באופן אחר דהנה לכאורה קשה לי טובא דהרי אמרו בב"מ דף קי"א איזה עשק ואיזה גזל אמר רב חסדא עשק לך ושוב יש לך בידי ואיני נותן לך זהו גזל ואקשי ר"ש איזהו עשק שחייבה עליו תורה קרבן דומיא דפקדון דקא כפר ליה ממונא ע"ש וא"כ לפ"ז תימה על ר"ח דהוא בעצמו מפרש דעשק היינו שייחד לו כלי לעשקו וא"כ הוה כפירת ממון ואיך יפרש עושק בלך ושוב. אבל באמת הדבר פשוט דר"ח מפרש דהך עושק דכתיב גבי קרבן אינו אותו עושק שכתוב בפ' שכר שכיר ועשק היינו שבא לידו ממון חברו בהיתר בהלואה וכדומה וכפרו וכבר ייחד לו כלי לעשקו והיינו תשומת יד דקרא ותרי גווני תשומת יד ועיין ברמב"ם פ"א מגזילה ה"ב איזהו עושק שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש ממון חברו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חברו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו ע"ש ובהה"מ ובלח"מ ולפ"ז נראה לי ברור דאף דנימא דעושק גבי ק"ש היינו שכר שכיר ג"כ אבל עכ"פ גם העושק של תשומת יד הוא ג"כ בכל עושק וא"כ שפיר מקשה הש"ס דגם עושק אהדריה אף דמחוסר משיכה דהיינו בעושק דהלואה שהרי עשק כולל שניהם וניהו דבשכר שכיר לא מחסר משיכה אבל מ"מ עושק זה של הלואה מחסר משיכה ואפ"ה חייב וע"ז משני דייחד לו כלי וחזר והפקידו אצלו. ובזה מיושב היטב הא דמסיק הש"ס אי אהדריה קרא לא תיובתא ולא סייעתא השתא דלא אהדריה קרא מסייע ליה והוא תימה אכתי גוף הקרא למה אהדר עושק ולא תשומת יד. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בעושק יש תרי גוני עושק וא"כ בעושק משכחת לה בשכר שכיר אף בלא החזיר הפקדון לכך אהדריה קרא אף בעשק דהלואה ובכה"ג שנטלו וחזר והפקידו אבל תשומת יד דלא משכחת רק באופן זה לא רצה להדר ולדחוק בכה"ג ומעתה אדרבא מזה סייעתא לשיטת המהר"ם דבשכר שכיר לא מחסרא משיכה ולכך אהדריה ולכך בכובש שכר שכיר מוקי באמת ר"ח דעשק היינו לך ושוב ורק לענין קרבן מיירי בכפירת ממון. שוב ראיתי בפ"י ריש פרק איזהו נשך שכתב ליישב קושית מהרש"א דעשק הוה ג"כ לאו הניתק לעשה וכתב הפ"י דעשק דקרבן מיירי בהלואה ובשכר שכיר ע"ש והוא הדבר אשר דברתי ועיין בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' כ"ו ובפ"י שם ובדף מ"ח ובהשמטות לב"מ הנדפס בראש הפ"י שהאריך הרבה והמעיין בשיטה מקובצת דף מ"ח ודף ס"א ודף קי"א ימצא כי כמעט כל דברי הח"ץ והפ"י שם ושם כלולים בדברי הקדמונים והראב"ד כתב ככל דברי הח"ץ וגם מה שהקשה הפ"י בדף מ"ח דבהלואה לא קני וכתב מזה ראיה להרמב"ם דבמכר קני בהלואה הרגישו כל הקדמונים בדף מ"ח שם ויש לי עוד אריכות דברים בזה ואין הזמן מסכים: