שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״ט (ג׳)

והנה דברי הרמב"ם הנ"ל הוקבע כן להלכה בש"ע אהע"ז סי' צ"ט ס"ב בהג"ה ועיין ח"מ וב"ש שם ואף שהבית מאיר מפקפק קצת בדברי הריב"ש עפ"י דברי הרשב"א אלו מ"מ כיון שהרמב"ם לא ס"ל כרשב"א א"כ עכ"פ אין לדחות דברי הריב"ש בזה ובפרט שכן נקבע להלכה וא"כ דברי זקני הב"ח נכונים. הן אמת דמה שחידש הריב"ש דסבלונות שאינן של מאכל הם תמיד רק לנוי וחוזרין ואפילו כשנותן בשעת נשואין וקשה דלפ"ז לשיטת רש"י דחוששין לסבלונות היינו שחוששין שמא קידש בסבלונות כמבואר בסי' מ"ה ואיך אפשר לקדש בזה דהו"ל כחליפין דחזרו תמיד והרי במתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת. מיהו יש לדחות דכל שחוששין שקדשה באלו הסבלונות באמת בקידושין לא הדרי דמלבד דקי"ל דקידושי לא הדרי אף גם דלא שייך לומר שנתן לה לנוי שהרי קדשה בזה ועיין בסי' מ"ה דאם פירש לשם דורון בעלמא אין חוששין לקידושין כלל וצריך להיות לשם קידושין או סתם וא"כ עכ"פ לא הדרי. אך גוף דברי הריב"ש שדייק מהרמב"ם מדסיים שלא שלחן אלא דרך נוי בלבד ולא כתב שלא שלחן אלא ע"מ לכנסה ע"כ דבזה הוה לנוי בעלמא אף לאחר נישואין באמת לולי שאיני כדאי הייתי אומר דאין מכאן ראיה דבשלמא בתוספת כתובה שאינו מחוייב ליתן שייך לומר דאומדנא היה שלא הוסיף לה רק ע"מ לכנסה אבל הסבלונות שדרך כל הארץ לשלוח להכלה סבלונות ובפרט אותן דברים קטנים שדרכה להשתמש בבית אביה ובאמת אם הי' כלים ואינם קיימים א"צ להחזיר א"כ אי אפשר לומר שלא נתן לה אלא על מנת לכנסה והרי ניתן לה להשתמש בבית אביה וע"כ צריך הרמב"ם לחדש הטעם שלא שלחן אלא לדרך נוי בלבד ולכך חוזרין אבל לעולם כל שנתן לה אחר החתונה הם שלה ובאמת ראיית רבינו הי' דהא המשנה סתם שם דהשולח סבלונות לבית חמיו דנגבין בלא בלו ואם נימא דהוא מטעם אומדנא דראב"ע הא תנאים הרבה חולקים על ראב"ע והרבה אמוראים דאמרו בכתובות דף נ"ה דאין הלכה כראב"ע ור"נ ליט מאן דפסק כר"נ ושם בסוגיא לא הזכירו דבר מראב"ע וע"כ דזה אליבא דכ"ע ומטעם דלא שלחן רק דרך נוי בלבד ובלא"ה נראה דבאמת ק"ל על הך אומדנא דראב"ע דאמר שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה דא"כ ביהודה שהי' מיחדין החתן עם הכלה ואינו יכול לטעון טענת בתולים וא"כ לא שייך האומדנא דאף דבעי חיבת חופה כדמסיק בדף נ"ו אף שאינו חיבת ביאה היינו כיון דחזי לביאה והרי חופת נדה באמת איבעיא ליה אי קני כמבואר בכתובות דף נ"ו ובטוש"ע אהע"ז סי' ס"א וא"כ ביהודה שהיה בא עליה לשם נישואין אף שלא היה חופה כל שבא לשם נשואין מותר כמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין ועיין בש"ע סי' נ"ה וא"כ שוב היה מקום לומר דאף שמתה באירוסין קונה וא"כ שם ששלח סבלונות לבית חמיו וזה היה מנהג בכל הארץ אף בארץ יהודה ושם לא שייך שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה דהא לפעמים היה בא ושמח עמה דזה היה ענין סבלונות ולכך נתן הרמב"ם טעם דלא שלח אלא דרך נוי בלבד וע"כ דברי הריב"ש לפענ"ד צ"ע. ובפרט שהבית מאיר הוכיח דהרשב"א לא ס"ל כהריב"ש ולפענ"ד גם מהרמב"ם לא מוכח כדבריו. עוד נראה לי בישוב קושית הריב"ש הנ"ל דהנה בהא דאמרו שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה הקשו התוס' בדף מ"ז דא"כ כל לוקח בהמה ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנה וכתב הרא"ש הובא בשיטה מקובצת ותורף דבריו כמ"ש בשטה הרבצ"א ז"ל דשם נהנה מהמקח אלא שנטרף אח"כ אנן סהדי דלא היה נמנע מליקח מחשש שמא יתקלקל אבל כאן לא התחיל המקח עדיין ולא נהנה מהמקח כלל כל שמתה קודם הכניסה ע"ש ולפ"ז זהו לענין התוספות דלא נהנה כלל אבל לענין סבלונות דשולח לבית חמיו שתשתמש בבית אביה וכבר נהנה מזה שהרי כשאכל דינר מחל על הכל מפני שמחתו וגם כל שבלה א"צ להחזיר ועיין רשב"ם שם דמפני שמחתו מוחל וא"כ שוב לא שייך אומדנא כלל ולכך הוצרך הרמב"ם לחדש דלא שלחן אלא לנוי וז"ב. ובחידושי אמרתי בזה דהנה במה שחלקו התוס' דהיכא דתלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא דהא השני לא היה מרוצה אלא עפ"ז. ולפ"ז צריך ביאור דא"כ גבי ארוסה נמי נימא דהיא לא היתה מתרצית ע"ז האופן ודעתה לקנות תיכף ועיין מלמ"ל פ"ו מהלכות זכייה שהאריכו בזה הרבנים הגאונים שם בתשובה. אך נראה דהדבר נכון לפמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ס"ה דדוקא היכא שאינו רק טובת אחד מהם בלבד וא"כ כל שתלוי בדעת שניהם השני לא היה מתרצה אם לא רצה להקנות לו תיכף בלי תנאי אבל היכא דהוא טובת שניהם אמרינן כשם שזה חשש לטובתו ולא רצה להקנות לה רק ע"מ לכנסה כמו כן מה שהכניסה לו לא רצה להקנות רק כשישאנה ולא כשימות הוא או שתמות היא וא"כ הוה טובת שניהם התנאי ובכהאי גוונא סמכינן אאומדנא דשניהם לא רצו רק באופן זה וא"כ זהו לענין התוספות אבל בסבלנות שלדעת הרמב"ם לפי הבנת הב"ח כל שמתה היא אינו מחזיר המתנות שנתנו לו מאבי הכלה א"כ לא שייך לומר לגבי דידיה אומדנא דלא נתן לה רק על מנת לכנסה דהא תלוי בדעת שניהם ודלמא היא לא נתרצית וכאן לא שייך לומר דהיא טובת שניהם דהא לגבי דידה לא שייך אומדנא הלז ואם כן למה תתרצה היא לזה וא"כ לא מהני אומדנא שלו וז"ב. ומכאן ראיה ברורה לשיטת הב"ח בהבנת הרמב"ם שלכך הוצרך לומר שלא שלח לה רק לדרך נוי בלבד וז"ב. איברא דלפ"ז צריך ביאור דא"כ איך אמרו בדף מ"ו שם ומ"ד לא זכה ע"כ לא אמר ראב"ע אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה אבל מדידה לדידיה לא דמשום אחתוני הוא והא אחתנו להו והא כאן יקשה כיון דמה שמביאה מבית אביה לבית בעלה לא שייך אומדנא וא"כ איך מצי סבר כראב"ע דא"כ יקשה היאך שייך גבי דידיה אומדנא הא תלוי בדעת שניהם וא"ל דגם לדידה שייך אותו אומדנא דזה אינו דהא מדידה לדידיה לא שייך אומדנא כמ"ש והיא קושיא גדולה ולמה תתרצה היא כשלא יתן לה אלא ע"מ לכנסה. אך נראה דהא בב"ק סוף פרק הגוזל קמא פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכת שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה ומשני דהיא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו ולפ"ז יש לומר דזה סברת ר"נ דכיון דהאשה כל כוונתה משום אחתוני והא אתחתן לה ומה אכפת לה שלא יתן לה רק כשישאנה דהא כל עיקר כוונתה היא רק למיתב טן דו ולכך מדידה לדידיה לא מועיל האומדנא דהא איכא דעת אחרת דהיינו של החתן דלא רצה רק תיכף ועיקר כוונתה היא לאחתוני ואולי לא היה מתרצה לאחתוני אם לא תקנה לו תיכף ולא שייך בזה אומדנא משא"כ מדידיה לדידה דלא שייך דעתה דהיא בכל דהו ניחא לה ותקנה אח"כ. ויש להמתיק הדבר עפמ"ש התוס' ביבמה דכל דהוא לא יחוש מה שיהיה אחר מיתתו לא שייך דעת שניהם ע"ש כמו כן יש לומר הסברא דכל שלגבי דידה לא אכפת לה שהוא עיקר משום אחתוני היא והא אתחתן לה וא"כ שייך אצלו אומדנא ולא לגבי דידה ולפ"ז לפמ"ש התוס' דלא קי"ל כר"נ ואמרינן אומדנא בשניהם וכ"כ הרשב"א ולא קי"ל כהך דיחויא דדחי הש"ס רק דפליגו בדראב"ע (ומ"ש למעלה ראיה דקי"ל כהך דיחויא דאל"כ קשיא דר"נ אדר"נ מצאתי בפ"י בדף נ"ה שגרס שם ר' יונתן ולא ר' נתן דר"נ אזיל בתר אומדנא ובדף מ"ז לא אזיל בתר אומדנא הנה הרגיש בקושיתי ונהניתי) א"כ שוב אי אפשר לומר בסבלנות הטעם של האומדנא וכמ"ש. ובזה מיושב היטב קושית תוס' על רש"י דפירש הסוגיא דקאי מן האירוסין דא"כ למה אמר משום אחתוני ומן האירוסין קרי קירוב דעת לבד ולא חיתון ע"ש. ולפמ"ש הכי כוונת הש"ס דלא שייך אומדנא דאשה כל עיקר כוונתה בשביל אחתוני דהיינו למיתב טן דו וא"כ לכך שייך אצלו אומדנא ולגבי דידה ל"ש אומדנא ומ"ש התוס' דהא כתב לה כדי שיבאו מבית אביה לבית בעלה לפענ"ד הכוונה על כסות וכלים שתשתמש בבית בעלה וע"ד דנקט במשנה דבב"ב שיחזרו עמה לבית בעלה ודו"ק. והנה לפי חלוקו של הרא"ש דכל שנהנה מהמקח אף שנטרף אח"כ לא שייך אומדנא קשה על שיטת ר"ת דפירש דהסוגיא קאי כשנשאת דשייך אומדנא ע"מ שתהנה בתו והרי כבר נשאת ונהנית וא"כ למה שייך אומדנא ואולי כיון דלר"ת מיירי בשלא נתן לה עדן הנדוניא והאב מוחזק א"כ לא נהנית מאותן מעות עדיין וא"כ לא רצה ליתן עד שתהנה מאותן מעות. אך באמת ר"ת פסק דיחזיר תוך שנה ראשונה אף שהבעל מוחזק ושם לא שייך האומדנא ואולי מטעם זה חזר בו ר"ת מתקנה זו ולפ"ז כשהשלישה מעות והריווח לזוג לא שייך תקנת ר"ת דכבר אית לה ריווח ביתא והרי נהנית ולא שייך האומדנא ועיין ב"ש סי' נ"ג ס"ק י"א. ובזה מיושב היטב קושית הב"ש ס"ק יו"ד דמ"ש ממתה האשה דצריך ליתן מזונות לבת אשתו ולא אמרינן אומדנא דלא כתב לה רק בחיי אשתו ולפמ"ש אתי שפיר דשם כבר נגמר המקח ונהנה כבר בעת חיי אשתו לא שייך אומדנא וז"ב. ולפמ"ש הנוב"י עוד שם לחלק וגם לחלוקו של המחנה אפרים יש מקום להאריך ולא נפניתי כעת והנה במה שכתב הרשב"א דלכך לא קתני רק שולח סבלונות לבית חמיו ולא להיפך משום דאין דרך הכלה לשלוח סבלונות לחתן רק החתן לבית הכלה לפענ"ד היה מקום לומר לולא פה קדוש הרשב"א ז"ל דסבלונות לא שייך רק מהחתן לכלה אבל הכלה להחתן לא מצינו רק נדוניא ועיין ב"מ דף ע"ד ע"ב האי גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה וע"ש ברש"י ובשיטה מקובצת לכל הפירושים משמע דאף שחמיו נתן לו מעות לקנות תכשיטין נקרא נדוניא והיינו שהבת מה שמכניסה להבעל שתתקשט בהם זה נקרא נדוניא וסבלונות ששולחת לו שילבש החתן ויתקשט לא מצינו. אחר שכתבתי כ"ז האיר ד' עיני ומצאתי בשו"ת תשב"ץ חלק שני סי' רצ"ב בתיקון ד' בסופו כתב אם אבי הכלה נתן מתנה ונכסים לארוס ומתה הבת ותבעו להחזיר לו מה שנתן לו אחר שמתה בתו זה היה מעשה ודנתי שאין הארוס חייב להחזיר וכמו שאמרו אינשי ערבונא שקלי מיניה ואח"כ מצאתי בתשובה להרשב"א ז"ל ודן שאינו מחזיר ואין לדמות זה לנכסים שנתנו לכלה ועיין בתשובה לר' אלי' מזרחי ז"ל עכ"ל. הנה ראו עיני ושמחו דהסכים שיש לחלק כמ"ש זקני הב"ח ז"ל בין מה שנותן החתן להכלה ובין מה שנותן האב של הכלה להחתן ואף דמ"ש הב"י בשם הרשב"א להיפך משו"ת הרשב"א מ"מ נאמן התשב"ץ בעדותו ואולי חזר בו הרשב"א ואיזה מהם אחרינתא לא ידענו. ומ"ש בשם רא"מ הנה כפי הנראה היא הג"ה מאיזה אחרון שכפי הראות קדם הרבה התשב"ץ להמזרחי ועכ"פ לא ידע מהתשובה של המזרחי אבל אמת הוא שהר"א מזרחי פוסק כן שכן נסתייע ממנו הב"ח ז"ל בתשובותיו ועכ"פ הדין דין אמת. הארכתי בזה לפי שהחכם השואל הנ"ל הנדז הרבה בדבר דהיאך דחה הב"ח דבר מפורש ברשב"א מפני סתימות לשון הרמב"ם שיש לפרש ג"כ שמסכים להרשב"א וגם אני פקפקתי הרבה למעלה ות"ל שזכיתי שדברי זקני הב"ח מבוארים בתשב"ץ. ומובטחני כי זכותו של הב"ח דנפיש טובא יליץ בעדי לטובה דהפכתי בזכותו כראוי לרב גדול כמותו. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ג שהאריך ג"כ להשכים עם הריב"ש והרא"ם הנ"ל דיש חילוק בין מדידה לדידיה למדידיה לדידה והוא כדברי אא"ז הב"ח ז"ל: