שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״ט (ב׳)

הנה אשר תמה מעלתו על זקני הב"ח ז"ל שכתב בתשובה סי' מ"ט בישנות דאם מתה הכלה נראה מדברי הרמב"ם דיש לחלק בין מתנות דשלח החתן להכלה דיש לומר דלא שלח רק בתורת נוי בעלמא להתקשט ולא למתנה אבל מה דשלחה היא לדידיה לא הדרי דלא שייך אצלה דנתנה להחתן להתקשט רק לתורת מתנה דחיבת חיתון א"כ הוה מתנות גמורות בלי שום תנאי ולא שייך בזה לסמוך אאומדנא ולהוציא מיד המוחזק וע"ז תמה מעלתו דחפש ברמב"ם בעניני' אלו ולא מצא רמז רמיזה שיכתוב כן וגם הרשב"א כתב בתשובה והובא בב"י סי' נ' להיפך דכי היכי דהדרי סבלונות ששלח הוא לדידה חוזר כמו כן סבלונות ששלחה היא לדידיה דחוזרין דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה והאומדנא הלז גם מהיא לדידיה נמי והאריך בזה הרשב"א ומנ"ל לב"ח לחלק כן ולחלוק על הרשב"א ואף דאמרו בכתובות דף מ"ז ה"מ מדידיה לדידה ולא להיפך כבר כתב הרשב"א שם דלא קי"ל כר"ן אלא כת"ק דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה ע"ש. וביקש מאד מעלתו בהיותו אצלי שאתן עין בזה. ולהיות כי לא נמצא בידי ספר שו"ת ב"ח ע"כ לא יכולתי לתת עין ולב באופן שאותיותיו יחכמונו ופלפלתי עמו ע"פ מה שאפשר לצדד בזכותו. אבל להיות כי אני מיוצאי חלציו וגם ידעתי היטב דרכו בקדש כי על אדני האמת הטבעו יסודותיו היה קשה בעיני מאד עליו ולא נחתי עד כי שאלתי לי ספר הב"ח. והנה טרם יהיה כל שיח מאד אני תמה כפי הנראה לא ראה מעלתו בגוף ספר הב"ח רק באיזה ספר מהקיצורי' כי בפתחי ראיתי שתיכף בפתח דבריו הביא דברי הרשב"א אלו וז"ל כבר פסק הרשב"א על כיוצא בענין זה והביאו בא"ה סי' נו"ן וקבעו להלכה בש"ע דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה ה"נ הדרי מה דשלחה היא לדידיה הנה ראה דברי הרשב"א אלו והדין בש"ע ס"ד שמקורו מדברי הרשב"א אלו ולא נעלם מעיניו הטהורות. וגם מ"ש שמדברי הרמב"ם לא נראה כן ביאור דבריו דבפ"ו מהלכות זכייה משמע מלשונו דדוקא במה דשלח איהו לדידה שייך לומר דשלח לה בתורת קישוט והדרי כדאמרו בב"ב פרק מי שמת מוהרי הדרי אבל מתנות שנתנו לחתן מתנות גמורות הן וליכא למסמך על אומדנא ולהוציא מיד המוחזק ע"ש וכיון להלכה כ"ב שם שכתב שאם הי' קיימין חוזר הכל וגובה אותו בב"ד שהדבר ידוע שלא שלח' אלא דרך נוי בלבד. הנה מדנקט בלשונו שלא שלח' אלא דרך נוי בלבד משמע ליה לזקני הב"ח ז"ל דדוקא באשה שדרכה להתקשט ויש לומר דשלח לה לנוי בעלמא משא"כ באיש שאין דרכו להתקשט הרי מבואר דבריו הקדושי' ואין התחלה לדברי מעלתו. הן אמת דדברי הב"ח אין להם הכרע דבאמת הרמב"ם זה דרכו בקודש להעתיק לשון הש"ס ובש"ס לא נקט רק במה ששלח הוא סבלונות לדידה אבל לא נקט בש"ס מדידה לדידיה וכבר כתב הרשב"א שם בתשובה דבש"ס נקט אורחא דמלתא דדרך החתן לשלוח לכלתו סבלונות וכך גם הרמב"ם העתיק לשון הש"ס אבל אינו מוכרע לחלק בין דידיה לדידה למדידה לדידיה. ולכאורה היה נראה לי ראיה לשיטת הרשב"א דהנה בב"ב דף קמ"ה אמר ר"פ הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא והדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי והקשה הרשב"ם דהא גם גבי סבלונות פסק כן ר"פ ולמה לי תרי זימני ומפרש דמוהרי דממון הוא מה שמקדים באירוסין שיהיה כותב לה בכתובתה כשתנשא לו ולהכי מקרי מוהר ע"ש ולפ"ז זהו גם מדידה לדידיה היא שכיח שתכניס לו נדוניא ושם אין חילוק בין דידה לדידיה כשמתה וא"כ מדוע לא חלק הש"ס בזה וע"כ דגם בסבלונות אין חילוק והדרי דאל"כ היה לו לבאר דלא נטעה שגם בסבלונות אין חילוק כמו במוהר דבמוהר ודאי לא שייך לחלק חלוקו של הב"ח ואף דבימי הש"ס היה רגילות שהחתן ישלח לבית חמיו מ"מ היה לו לבאר מהו הדין באם שלחה היא לו וע"כ דאין חילוק. הן אמת שכפי הנראה מרבינו הרמב"ם שהבין שמוהרי וסבלונות אחת שהרי בפ"ו שם הלכה ח"י לא הזכיר כלל הדין של מוהר רק הדין דקידושין ואף שבעין משפט ציין בדף קמ"ה על מוהרי הדרי מיימוני פ"ו מזכיה הלכה י"ח המעיין יראה דלא מוזכר וסמך על הלכה כ"ב שם לענין הסבלונות וא"כ אין ראיה מזה. וע"ד הפלפול רציתי לומר ראיה להרמב"ם כפי הבנת הב"ח דלא כהרשב"א דהנה מ"ש הרשב"א דלכך לא נקט הש"ס שלחה היא שדרכם היה שישלח החתן ולא הכלה קשה לפ"ז הא לענין הקידושין נחלקו שם ג"כ אי לטבועין נתנו או לא וא"כ היאך יהיה הדין אם קדשה היא אותו דבאדם חשוב מקודשת בהאי הנאה ואם אח"כ מתה מה דינה דלכאורה יש לומר דיחזור לה למ"ד קידושין לאו לטבועין נתנו דבקדושין לא שייך לומר כסברת הרשב"א דהא מצינו בש"ס נתנה היא לו וע"כ דהיא לדידיה בודאי לקידושין ולמתנה גמורה נתכוין דל"ש שנתנה לו בהלואה וא"כ ה"ה בסבלונות. אך באמת אין ראיה דלפמ"ש הר"ן דבמתנה ע"מ להחזיר באדם חשוב לא מועיל וכ"כ הב"ח סי' ק"ץ וא"כ בקידושין בודאי מכוונה למתנה גמורה דאל"כ לא הי' קידושין אם יצטרך להחזיר כשתמות או שתחזור אם ימות הוא ודו"ק. ואף שיש לדחות די בזה לסתור הראיה. ולפענ"ד היה נראה דמ"ש הרשב"ם דמוהרי היינו מה שמקדים לה ממון שיהיה כותב בכתובה היינו דיצא לו ממ"ש בבראשית רבה על פסוק הרבו עלי מהר ומתן מהר פרא ומתן פרנון ופירש"י דהיינו כתובה דמוהר היא כתובה אבל הרמב"ן פירש שם דמוהר היינו סבלונות ועיין ביפ"ת שם וגם ברמב"ן על פסוק כסף יתן כמוהר הבתולות שפירש ג"כ סבלונות והביא הך דמוהרי הדרי ובאמת שלמ"ד דארוסה אין לה כתובה כמ"ש הרמב"ם ועיין באהע"ז סי' נ"ד וא"כ ע"כ כמוהר הבתולות לאו היינו כתובה ועיין מלמ"ל בהלכות נערה בתולה וא"כ ע"כ מוהרי היינו סבלונות וא"כ אין ראיה כלל וכמ"ש. והנה ראוי להסתפק לשיטת הב"ח דלהרמב"ם מתנות ששלחה הכלה אינן חוזרין אף שמתה היאך הדין בנתן אביה לו פירות כסות וכלים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה והנה בנדוניא דהנעלת ליה בין מעות מזומנים או מטלטלין וסחורות כתב הב"ח שם דודאי צריך להחזיר דזה לא נתנה רק ע"מ שתכנוס ובתורת הלואה לא בתורת מתנה אך יש לעיין אם היה נכלל מתנות עבורן ביחד אם נימא דאגב המתנות שגמר לתת להחתן תיכף נתן הכל או להיפך. ולפענ"ד דזה כוונת הש"ס בכתובות דף מ"ז בכתב לה כסות וכלים ופירות שיבאו מבית אביה לבית בעלה דהיינו שכתב לה שיתן כסות דהיינו מתנות לחתן ופירות וכלים ונחלקו ת"ק ור"נ אי אמרינן דזכה תיכף או לא זכה ולשיטת רש"י מיירי באירוסין. ובזה יש לי ליישב הרבה קושיות של התוס' על רש"י אבל דחוק לפרש כן בדברי הש"ס אבל מ"מ לפענ"ד יש לחלק בין דידיה לדידה כדמחלק הש"ס בדף מ"ז שם ואף דהרשב"א כתב דלא קי"ל כר"נ רק כת"ק לפענ"ד לא ידעתי היכן משמע כן ואדרבא בש"ס אמרו בכמה מקומות דר"נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וא"כ מהראוי לפסוק כראב"ע וגם כיון דמה דלא זכה לראב"ע הוא משום האומדנא דלא כתב לה רק ע"מ לכנסה וכל שיש ספק באומדנא דיש לומר דמדידה לדידיה משום אחתוני וא"כ האומדנא גריעא הוא ואין לומר אומדנא ועיין כנה"ג חו"מ סי' ט"ו בהגהת ב"י אות י"ב דכל שאין אומדנא מבורר אין לפסול בשביל אומדנא וא"כ ה"ה בזה דעכ"פ יש לומר דהוה מתנה גמורה כמ"ש הב"ח ואם כן מדידה לדידיה יש לומר דלא שייך אומדנא וא"ל דלא קי"ל כדמסיק הש"ס דפליגי בזה אי מדידה לדידיה אמרינן אומדנא וקי"ל כדאמר הש"ס מעיקרא דפליגי ת"ק ור' נתן אי אמרינן אומדנא דזה אינו דבאמת אי אפשר לומר כן דזה רבות בשנים הקשיתי דאיך אפשר לומר דרבי נתן לא ס"ל כראב"ע דהא בדף נ"ה שם אמרו בהדיא דר"נ ס"ל כראב"ע דאזיל בתר אומדנא והקשיתי כן להרבה חכמים ולא מצאו מענה ואחר זמן רב מצאתי בפ"י שם בסוגיא שהרגיש בזה ועכ"פ אי אפשר לומר שהלכה כן וא"כ שוב יש סיוע להב"ח כפי הבנתו ברמב"ם. אחר שכתבתי זאת האיר ד' עיני ומצאתי בריב"ש סי' ש"א שדעתו דמ"ש הרמב"ם שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד היינו לאו דוקא כששלח בעת אירוסין רק אף לאחר הנישואין אלו הסבלונות אינו שולח רק לנוי בלבד והיינו שאינו מתנה כלל דאל"כ היה לו לומר שלא שלח לה רק ע"מ לכנסה וע"כ דאף בעת הנישואין ג"כ נתן לה רק לנוי בלבד ולא למתנה ע"ש. וא"כ לפ"ז צדקו דברי זקני הב"ח שזה דוקא מה שנותן הבעל לאשתו לא להיפך שלא שייך לומר שמה שתכניס האשה לבעל מתנות לא יצטרך להחזיר אף שהכניסה לאחר נישואיה: