שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״ז (ג׳)

ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד ליישב דברי ר"ע שלכאורה תמוה דהכי לא ידע מהקרא דמקץ ארבעים שנה אשיב את שבות ארץ מצרים ולפמ"ש יש לומר ע"פ מ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"א ס"ק י"ד דכל שיש לפנינו שני קביעות רוב ומיעוט יש לתלות דמן הרוב נחתך האיסור ע"ש וביאור הדברים כתבתי בגליון דאף דמחצה על מחצה הוה קבוע היינו כשאנו דנין על הבשר אם הוא מהרוב או מהמיעוט אנו אומרים דהמיעוט ג"כ נקבע כאן אבל אם אנו מסופקין איך הקביעות של איסור אם בחלק הרוב או בהמיעוט שפיר טפי יש לתלות שבחלק הרוב הוא הקביעות של האיסור ונחתך ונתבטל ע"ש והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז כאן שעד קץ ארבעים שנה פירש מן הרוב ניהו דהדרא לניחותא ונעשה כאן קביעות חדש מכ"מ כל שאנו דנין על הפרט אם זה הוא מצרי או מאומה אחרת יותר מסתבר למתלי בחלק הרוב ולא בחלק המיעוט ולא דמי למה דאמרו בנזיר שם דאשה הדרא לניחותא דשם אנו דנין איזה אשה קדשה א"כ אותה היא הקביעות איסור וא"כ כיון שהדרא לניחותא א"כ כל אשה ואשה בכלל הספק ול"ש למיזל בתר רוב דאטו אשה זו אינה מהרוב אבל כאן דאנו מסופקי' אם האשה הזאת היא מצרית או משאר אומות א"כ יש כאן קביעות של שאר אומות וקביעות של מצרי' א"כ יותר יש למתלי בקביעות של שאר האומות שהן הרוב וז"ב לפענ"ד. ובזה מיושב מה דתמיה לי טובא דאיך אמר ר"ע דטעית שתלינן ברוב והרי ר"ע חייש למיעוטא ובפרט ברובא דליתא קמן ועיין בבכורות דף כ' ובמכות דף ז' ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל דהוה קביעות א"כ כ"ע חייש למיעוטא ואפ"ה כל דיש שני קביעות אנו תולין מהקביעות של הרוב היא א"כ בזה יש לומר דגם ר"ע דחייש למיעוטא בכה"ג תולה ברוב וגם יש לומר דכל שהוא קבוע רק שאנו תולין דמהקביעות של הרוב היא בא שוב הוה כרובא דאיתא קמן דהרי הקביעות לפנינו וקבוע הוה כרובא דאיתא קמן וברובא דאיתא קמן גם ר"מ מודה כמ"ש בהגהת מרדכי בחולין בסופו ובתוספות יבמות דף ס"ג ע"ב אליבא דר' יוסי ע"ש ודו"ק היטב. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת חלק אהע"ז סי' מ"א שהאריך ג"כ ליישב דברי ר"ע וכתב שר"ע סובר שאותן שבלבל סנחרב הם לא שבו ואותן אחרי' שנתיישבו במצרי' משאר אומות ונעשו הם אנשי מצרי' עליה' התנבא הכתוב שמה שיגלה נבוכדנצר ישיבו לאדמת' מקץ ארבעי' שנה ע"ש ולפ"ז שוב לא שייך שיאסר לדור במצרי' שלא נלמוד ממעשיה' המגוני' שהרי אינם במקומם ואומות אחרות נתיישבו תחתם ולא אסר הכתוב גוף מדינת מצרי' רק לאנשי מצרי' האמיתיי' וכל שגלו ונתיישבו אחרי' תחתם לית לן בה כן נראה לי ברור ליישב לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ע בזה אבל לשיטת הפוסקי' דס"ל שמצרי' אסורי' שלא בלבלם סנחרב ועליהם ניבא יחזקאל שישובו מקץ ארבעים שנה יקשה וצ"ל כמ"ש היראים בזה דלא נאסר רק בדרך מא"י למצרים בלבד אבל זה דחוק דלפי דבריו צריכין לומר שעיקר הקפידא על מקום מצרים בלבד דאם על אנשי מצרים מה נ"מ אם הולכים מא"י למצרים או ממקום אחר וא"כ יקשה מלבד דלא נודע מה משונה מדינת מצרים בעצמותה מכל מדינות אף גם דאכתי יקשה מה נ"מ אם באין לה מא"י או ממקום אחר ובאמת שמה שנדחק דא"כ היאך אמרו בסנהדרין דף צ"ב ודניאל להיכן אזיל ואמרו שהלך לגדל חזירים ומקשו עלה הא תודוס העיד שאין פרה וחזירה יוצאה ומשני דזוטרי אייתי בלי דעתייהו ועכ"פ איך עבר על לאו דלא תוסיפון לשוב. הנה לפענ"ד הדבר תמוה לכאורה דהא לסחורה מותר כדאמרו בירושלמי סנהדרין וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ממלכים שם וא"כ למה לו לבקש תירוצים על דניאל הא אזל לסחורה. אך נראה עפמ"ש הרמב"ן במה דכתיב רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות לו סוס והקשה הרמב"ן דהא לסחורה מותר וא"כ אם המלך שולח לקנות לו סוסים וא"כ סחורה היא זו דמותר וכתב כי זה איסור בפ"ע שלא ירבה לו סוסים אף בדרך היתר אבל הזהיר שגם לא ישיב העם מצריימה למען הרבות לו סוס דהיינו שיהי' סוחרים יושבים במצרים כי לא הי' רשאין להוציא סוסים ממצרים בלתי רשות המלך וע"כ הוכרחו לשבת שם ולהיות אצל מוציא הסוסים ולפרוע לו המכס ואח"כ הניח להם לשלוח לאדוניהם הסוסים ע"ש ולפ"ז כיון שתודוס הרופא העיד שאין פרה וחזירה יוצא מארץ מצרים א"כ ע"כ היה מוכרח דניאל לשבת שם ולשלוח לנ"נ החזירים כענין שעשה שלמה וזה אסור וע"ז משני דזוטרי אייתי בלא דעתייהו וא"כ לא היה צריך לשבת שם וא"כ לא קשה על דניאל כלל ובחידושי לאגדת הש"ס בסנהדרין שם כתבתי עד"ז בע"א ע"ש. הן אמת דלפענ"ד עיקר קושית הרמב"ן ל"ק דניהו דלסחורה שרי היינו שזה שהוא סוחר לעצמו ואין דעתו רק על סחורתו א"כ בעיבדתיה טריד ואין דעתו ללמוד ממנהגיהם המגונים אבל אם המלך שולח לסחור לו א"כ ניהו שהוא מותר לשלוח לסחור אבל אותן אנשים אין להם שום עסק והם יוכלו ללמוד ממעשיהם כי אין לבם לדאוג על הסחורה ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך ע"ש מכ"ש שגם למלך אסור להרבות סוסים וז"ש ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב העם מצריימה למען הרבות לו סוס היינו שהם אינם סוחרים לעצמם רק להרבות לו סוס וזה אסור וז"ש וד' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד והיינו שאתם עוברים על הלאו ואתם אינכם סוחרים רק לסחור למלך וז"ב ובפרט לשיטת היריאים דרק בדרך זה מא"י למצרים אסור א"כ יוכל המלך לשלוח אנשים ממקום אחר ואינם עוברים כלל ודו"ק היטב. הן אמת שלפענ"ד היה נראה דגוף האיסור אינו רק על כללות מדינה שלא ישיבו לארץ מצרים ולא על איזה פרט אנשים וז"ש ולא ישיב העם מצריימה שהוא נאמר על כללות העם וגם תמיהני דבישעיה י"ט כתב עיר ההרס יאמר לאחת ודרשו חז"ל שנבנה שם מזבח לאלקי ישראל ועיין מנחות דף ק"ט ודף ק"י וגם כתוב שם בתוך עמי מצרים א"כ כיון שעכ"פ יצאו לכלל ברוך שוב אפשר שע"ז סמכו הגדולים עכשיו שאין איסור לשוב מצריימה. הן אמת שקשה לסמוך ע"ז לעשות מעשה נגד הכתוב שלא ישיבו מצרים אבל לשיטת הרמב"ם א"ש ודו"ק היטב. וגם לשיטת הפוסקים דמצרים לא נתבלבל והכתוב אמר שמקץ ארבעים שנה ישיבו יש לומר דהדרא לניחותא אינו רק איסור דרבנן ומה"ת אזלי לקולא ודו"ק: והנה לפמ"ש בנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' י"ב ליישב מ"ש רבינו בפ"י מהלכות מלכים ה"ח דבני קטורה חייבים במילה והואיל ונתערב היום בני ישמעאל בבני קטורה חייבין הכל במילה בשמיני וע"ז הקשה בשאגת אריה סי' מ"ט והשואל בנוב"י שם הא משבא סנחרב ובלבל כל האומות מהראוי לומר דמרובא קא פריש ולא יתחייבו וע"ז כתב הנוב"י דבב"נ לא שייך למיזל בתר רוב דדוקא בישראל גלי תורה דאזלינן בתר רוב וא"כ בשלמא כשנתגיירו ונכנסו לכלל יהדות שייך לומר דאזלינן בתר רוב אבל בב"נ אף דנתחייב במילה מכל מקום ב"נ מקרי ולא אזלינן בתר רוב לגביהו ע"ש א"כ לפ"ז הן נסתר כל הבנין במ"ש הסמ"ג והיראים כיון דסנחרב בלבל האומות מותר לשכון במצרים דזה אינו דהא לענין ב"נ לא אזלינן בתר רובא וחיישינן שמא מצרי הוא. אך נראה דזה אינו דדוקא לגבי ב"נ אזלינן בתר רוב היינו מה דשייך לגבייהו כגון לענין אבמה"ח וכן לגבי מילה שיתחייבו אבל מה דנ"מ לענין ישראל אזלינן בב"נ ג"כ בתר רובא וז"ב ופשוט: ובגוף קושית השאגת אריה הנ"ל נראה לפענ"ד דשם לא שייך רובא דעלמא דהא ב"ק ודאי דמנכרי דהרי מלין עצמם וגם בני ישמעאל נימולין בעצמם בני י"ג וא"כ גם בניהם אחריהם שהחזיקו במצוה ומלו עצמם הוה כחזינן דפירש מהקביעות ולא שייך רובא דעלמא רק רובא דישמעאל נגד בני קטורה אבל באמת כפי הנראה רבים הם בני קטורה מבני ישמעאל וזהו שדייק רבינו והואיל ונתערבו בני ישמעאל בבני קטורה והיינו שהם הרבים וכעין דדייקו בסנהדרין דף פ' הנסקלין בנשרפין וא"כ לא שייך רוב ושפיר חייבין מספק וז"ב ודו"ק היטב: