שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״ז (ב׳)

נדרשתי לאשר שאלו ממני בהיותי עוסק בסדרא דיומא שנת תר"ז פ' שופטים במה שכתוב רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב העם מצרימה למען הרבות סוס וד' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. והתימה רבה מאוד על כל היושבים בארץ מצרים קהל גדול מישראל גאוני עולם מדור דור ואין איש שם על לב וכבר תמהו בזה הסמ"ג על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שדר בארץ מצרים הוא ובניו כל הימים והוא בעצמו כתב בפ"ה מהלכות מלכים ה"ז שאסור לשכון בכל ארץ מצרים וכבר תמה שם הגהמ"י והעתיק דברי הסמ"ג שכתב דאין לומר מפני שבא סנחרב ובלבל את העולם שהרי אמרו בתוספתא שלמצרים נתן הכתוב קצבה ע"ש. והנה בגליון הרמב"ם שם כתבתי דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ה דגם מצרים נתבלבלו וכל שיתגייר אחד מהם חזקתו שפירש מן הרוב וא"כ מותרין לישב במצרים שגם המצרים נתבלבלו. הן אמת דגוף דברי הסמ"ג תמוהים לכאורה דניהו דאנשים המצריים נתבלבלו אבל מצרים בעצמותה במקומה הוא והארץ לעולם עומדת וא"כ שוב לא שייך בלבול דהתורה אסרה לשוב למצרים והיינו לשוב למצרים בעצמה וזו לא נתבלבל וצ"ל דהא דאסרה תורה לשוב למצרים הוא שלא ילמדו ממצרים לעשות כל התועבות ולא נלך בדרכיהם המגונים וכמ"ש רבינו הרמב"ם בספר המצות מצוה ל"ת ארבעים וששה וא"כ לא העיר אסרה רק האנשים ואנשים כבר נתבלבלו וז"ב. איברא דאכתי קשה דבאמת בשלשה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים ואלו הם אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וזה ודאי לא נאסר המקום רק לאנשי מצרים שהרי אם לא הי' במצרים רק על הים ואסרה התורה שלא יוסיפו לראות' ומשמע על אנשי מצרי' אבל מה שאמר בפ' שופטי' ולא ישיב את העם מצריימה וד' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה וגם מ"ש בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף לראותם א"כ משמע דעל הדרך הקפידה תורה והרי הרא"ם ביראים מצוה ש"ג חידש דדוקא בדרך מא"י למצרי' הוא דאסור ולא בדרך אחר ושם משמע דעל הדרך הקפידה התורה ועל המקום ולא על אנשי המצריי' וא"כ לא שייך בלבול. וביותר תקשה דהא מ"ש לא תוסיפו לראות' עוד עד עול' אינו צווי רק סיפור כמ"ש הרמב"ם בספר המצות ובא הקבלה שהיא אזהרה והיינו ממה שראינו שהזהירה התורה אח"כ על מצרי' שלא לשוב בדרך הזה עוד ממילא נשמע שגם זה היה אזהרה. ובזה מיושב הא דלא תקשי הא אין למדין דבר מקוד' מתן תורה ולפמ"ש אתי שפיר דזה אינו מיליף דבאמת אין לוקה על לאו זה וא"כ האזהרות השלשה לא אתי לרבויי שום דבר ועיין תוס' בב"מ דף ס"א וא"כ לכך אמרו דשלשה אזהרות הן וא"כ עכ"פ עיקר האזהרה שלא לשוב בדרך הזה עוד וא"כ שוב לא שייך בלבול האומות דהא התורה הזהירה שלא לשוב בדרך הזה עוד וצ"ל דכי אזהר רחמנא שלא לשוב בדרך הזה עוד היינו שלא נלך למצרים לא בשביל המקום בלבד רק בשביל אנשים שבתוכה שהם אנשי מדות רעות לכך כל שנתבלבלו שרי. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו בזהר במה דכתיב לא תוסיפון לראות' עוד עד עול' והא כתיב וירא ישראל את מצרי' מת על שפת הים וכתב דחיים לא חזיין להון אבל מתים חזיין להון ע"ש וע"ז הקשה בשו"ת בית יעקב סי' וא"ו דהא התוס' בריש הכותב גבי פירי פירות כתבו דעד עול' היינו בחייה ובמותה וא"כ עד עול' דכתיב שם ע"כ דאף מתי' לא חזיין להון ע"ש ולפמ"ש באמת זה אינו רק דרך סיפור בעלמא ולא אתי לרבויי כלל ודו"ק. והנה בהא דאמרו במסכת ידים דעמון ומואב מותרין שנתבלבלו הביא בר"ש התוספתא שאמר לו ר' עקיבא למנימין טעית שכבר עלה סנחרב ובלבל את האומות והשיבו לו שהכתוב נתן קצבה למצרי' וכתב הר"ש דר"ע לא ידע מזה שנתן קצבה למצרי' וזה דחוק מאד ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך ביאור דמה בכך שנתן קצבה למצרי' והא עכ"פ בארבעים שנה יכולין להתבלבל בשאר אומות וא"כ לענין דינא תלינן ברוב ומכל מקום שבו אח"כ לגבולם דעיקרם לבוא למצרים ומכל מקום בכל איש ואיש מהפרט יש לתלות דהוא מאומה אחרת. אך נראה דהא אמרו בנזיר דף י"ב דבאשה שייך לומר הדרא לניחותא ועיין תוס' כתובות דף ט"ו ד"ה דלמא דכל דבעת שעושה איסור יש לחוש שמא כבר הדרא לניחותא לא שייך כל דפריש מרובא פריש וא"כ גם כאן מקשה שפיר דאיך שייך להתיר במצרים מטעם דכל דפריש מרובא פריש והרי אף בעת שניידי מובטחים הם לשוב מקץ ארבעים והוה כמו הדרא לניחותא ונמצא גם בשעה שניידי לא מקרי פירש וא"כ אח"כ כששבו יש לחוש במי שנושא מצרית שמא מצרית היא דכבר הדרו לניחותא ואף דהדרא לניחותא אפשר דאינו רק דרבנן מכל מקום בכהאי גוונא שהקב"ה הבטיחם שישובו לא שייך פירש דסופם להדר לניחותייהו וז"ב ודו"ק: