שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״ד (ג׳)

והנה בהא דפריך בשבת דף קמ"ח ע"ב על פרה שחלקה בר"ה דאם היה החדש מעובר משמט ואי לא נתנה לתבע מהו משמט ומשני שאני התם דאגלאי מלתא דחול הוא. ולכאורה תימה דהא בר"ה הוה כיומא אריכתא ולא מקרי חול ודוחק לומר דכיון דאינו קדוש רק לחומרא ולא לקולא ועיין מג"א סי' תקנ"ו וכאן לענין ממון הו"ל ספק ממונא לקולא דזה אינו דהוה קולא לנתבע וכאן הוה להיפך. והנה לפי מה דמוקי בירושלמי פ"ק משנה דחלק פרה כר' יהודה דס"ל דהקפת חנות משמטת א"כ יש לומר דרבי יהודה לשיטתיה דס"ל בעירובין דר"ה שתי קדושות הן ע"ש בש"ס דפלפלו הרבה ובתוס' שם וא"כ לק"מ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הראב"ד בפ"ט מהלכות שמטה ה"ח דהשיג על רבינו הרמב"ם ז"ל דהך משנה דלא כהלכתא דכר"י מתוקמא בירושלמי וכתב הכ"מ דטעם רבינו דכיון דאם לא הי' יו"ט היה פורע מיד שוב לא מקרי הקפת חנות דלא היה הקפה כלל ולפמ"ש יש לומר דלפ"ז שוב יקשה למ"ד דהלוואת יו"ט לא נתנה לתבע דאין לומר דשאני התם דאגלאי מלתא דחול הוא דממנ"פ יקשה א"כ שוב הו"ל הקפת חנות. מיהו יש לומר כיון דבשעת מעשה הוה ספק שמא קדוש הוא ולא יכול לפרע לא מקרי הקפת חנות ודו"ק. ובמ"ש למעלה לחלק בין תחלת השנה דאי אפשר לומר דמקצתו יהיה לשנה העברה ומקצתו לשנה הבאה משא"כ בחדשים נתיישב היטב מה שראיתי בג"פ סי' קכ"ו שהאריך דאף אם נימא דיום הראשון של ר"ח כותבין בשלשים לירח תשרי שהוא ר"ח חשוון היאך נעשה ביום השני שמונים מיום זה לענין הימים של החדש ע"ש ובאמת שכבר קדמו התשב"ץ בח"א סי' קנ"ג הנ"ל דמונין מיום השני לכל המנינים של החדש. וכעת מצאתי לדו"ז הגאון ז"ל בסי' קכ"ו שהביא ראיה דמונין מיום ראשון מדברי התוס' בר"ה דף י"ט ע"ב ד"ה מימות שכתבו דעשרים וארבעה לחדש הוא לפי שהיה החדש מעובר וע"ז הקשה דא"כ משמע דמנו מיום ראשון דאל"כ לא היה רק כ"ג ע"ש ולפענ"ד היה נראה דשם היה חדש תשרי דוודאי הוא יומא אריכתא וא"כ מונין מיום הראשון משא"כ בשאר חדשים ודו"ק היטב. ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו בר"ה דף ט"ז אר"י כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה וכתבו התוס' בשם בה"ג לאו דאקלע בשבת אלא דמקלע אונסא והדבר תמוה דגם בשאירע בשבת הא עכ"פ לא תקעו לה וע"כ צריך לומר דבאמת כיון דשני ימים הוה יומא אריכתא והוה יום אחד עכ"פ תקעו לה בתחלתה דהוה כיומא אריכתא וכבר כתבתי במקום אחר דלכך נחשבו השני ימים כיומא אריכתא דאל"כ מה נעשה באמת כשחל בשבת ואי אפשר לתקוע וע"כ עשוהו כיומא אריכתא ודו"ק היטב. והנה בזה אמרתי ליישב דברי הב"ח ואעתיק כאן מ"ש בתשובה שנת תרי"א טו"ב אדר ראשון להרב המופלג החריף מוה' דוד מאיר פריש דיין ומו"צ ב"ק ברעזאן וז"ל מכתבו הגיעני ואני מוטרד בכמה ענינים ובפרט ששאלוני משפט צדק מ"ק סאמביר בעסק גדול וסמכו עלי והוא נחוץ לשעתו. והנה מה שהקשה מעלתו על דברת זקני הב"ח ביו"ד סי' קפ"ט סט"ו ט"ז באשה שראתה א' ר"ח ניסן וא' דר"ח אייר וכתב הב"ח דחוששת לר"ח סיון משום ווסת החדש לר"ח ולא משום עונה בינונית וע"ז תמה מעלתו הא יום א' דר"ח שייך לחדש העבר ורק בנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם דקרו ליה ריש ירחא ואף לדעת הר"ן דכותבין בשטרות יום א' היינו משום דהעולם קורין אותו ר"ח אבל לענין קביעות ווסת החדש דהחדש גורם ואינו חודש. והנה באמת זקני הב"ח הרגיש בזה וכתב דאם ראתה בחדש אחד א"צ לחוש בחדש השני דהוא יום שלשים לחדש העבר אבל בראתה ש"פ בר"ח חוששת לא' דר"ח שמא יום החדש גורם ראייתה. אך באמת עדיין קשה דמ"ט יש בדבר. אמנם באמת לפי מה שביארתי למעלה דיום א' דר"ח לאחר שכלה י"ב תשצ"ג הוא שייך להחדש הבא רק לפי שאי אפשר לחשוב שעות לימים ע"כ עושין שני ימים ובחבורי יד שאול סי' ר"כ ס"ק ב' הארכתי הרבה בזה וא"כ ממילא גם יום א' הוא חדש ושפיר יש לומר דהחדש גורם. ובזה מבואר ההבדל שבין חדש אחד לראתה שתים דבחדש א' אין ראיה דהא ביום א' יש בו מחדש ומיום ל' העבר וא"כ אין ראיה אבל בשנים יותר יש לתלות דהוא מחדש הבא ולפ"ז בהיה חדש עבר רק יום אחד אז בודאי אין ראיה להחדש הבא אבל בשני חדשים ודאי יש לחוש. ובזה ל"ק מה שהקשה מעלתו מהיתה למודה לראות בעשרים ושינתה ליום למ"ד דלרש"י הוא בווסת החדש וקרי ליה יום למ"ד ולא חדש ולפמ"ש באמת בפעם הראשון שראתה בחדש אין ראיה כלל כמ"ש הב"ח עצמו ועיין בט"ז ס"ק י"ז ודבריו תמוהים. ובזה יש לי להאריך על דברת הש"ך ס"ק למ"ד ואא"ז הח"ץ ז"ל האריך אבל לא נפניתי כעת ועיין בבדק הבית לרא"ה וברשב"א במ"ה הובא בקצרה בש"ך דעיקר תלוי במערכת החדשים ע"ש על פסוק אקרא לאל גומר עלי. אחר זמן רב למדתי בפסחים דף ע"ז בתוס' ד"ה סד"א ועיין במהרש"א שם ולפענ"ד נראה דהכוונה למ"ש דהנה אם ר"ח שני ימים לא שייך במועדיכם בר"ח דהא שני ימים אינו רק מספק וע"ז מייתי קרא עלי מועד ודרשו חז"ל בתענית דהאי שתא תמוז היה חסר ואב מלא וא"כ מבואר דזה נקרא מועד אף דהיה עובר וגם היה ר"ח עיבור גם בימי חורבן המקדש ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בשם התשב"ץ שהאריך בחריפות ובקיאות דמונין מיום שני הנה באמת התוס' בר"ה דף י"ט ד"ה מימות עזרא מבואר דמונין מיום ראשון שהרי כתבו דהא דכתיב וביום כ"ד לחדש נאספו ולמה לא נאספו בכ"ג שהיה אסרו חג וע"כ דאותו שנה היה אלול מעובר וא"כ מבואר דמיום הראשון מנו דהרי קראו כ"ד ובאמת מיום השני לא היה רק כ"ג ובספר ישועת יעקב על האהע"ז סי' קכ"ו ס"ק ז' מביא ראיה זו והוא לא הזכיר דברי התשב"ץ ובאמת שלכאורה היא סתירה גדולה. אבל אחר העיון הוא להיפוך דהרי חזינן דביום כ"ג נאספו והיינו כ"ג מיום שני רק שקורהו כ"ד מיום הראשון ולפענ"ד משום דאז הי' בקיאין בקביעא דירחא ורק שלאיזה צורך עברוהו לאלול וא"כ באמת כל שראו הלבנה החדשה ביום הראשון נחשב שפיר כ"ד אף שעברוה אבל אחר הזמן שאין מקדשין עפ"י הראיה כל שהחדש מעובר שפיר לא נחשב רק ליום השני וזה ברור כשמש. ובזה יש ליישב הרבה ראיות מה שהביא המרדכי מכתובות ולפמ"ש שם היה רב יוסף והרי עד אביי ורבא קדשו עפ"י הראייה וא"כ שפיר מונין מיום הראשון שראו הלבנה החדשה. אמנם גוף דברי התוס' תמוהין דבירושלמי בע"ז פ"ק סוף הלכה א' מבואר בהדיא דמשום דהיה אסרו חג לכך לא צמו בכ"ג וא"כ אין התחלה לדברי התוס' וכבר העיר בזה בפני משה שם וזכורני שגם בס' ברכי יוסף סי' תצ"ד העיר בזה ואינו תחת ידי. אך לפענ"ד נראה לחומר הנושא ליישב דברי התוס' דבאמת התוס' הרגישו בעצמם דא"ל משום מחרת יו"ט והיינו בר"ה דמועדא דהוא א"ח אלא שהתוס' דחו זאת משום דדבר שבציבור היה וכוונתם דדבר שבצבור דוחה איסור חג. והנה מבואר דאם נדרם קודם לגזרתינו הנדר דוחה ואם גזירתינו קדמה הגזירה דוחה. ולפ"ז באמת אם לא היה אלול מעובר היה א"ח עפ"י קביעות השנים דוחה מה שהם נדרו על עצמם אבל באמת אם לא היה אלול מעובר היה כבר כ"ד רק שאלול מעובר וא"כ זה עשו הב"ד אח"כ שראו שנצטרך לעבר אלול בשביל ירקא או מתיא לכך עברו וא"כ שוב גזירתם קדמה לכך לא חשו על אסרו חג ומעתה דברי התוס' ודברי הירושלמי אחת הם דבאמת אם הי' מונים הראשון משעה שנראה הלבנה החדשה אז היה באמת היום כ"ד אחר א"ח רק שהם עברו אלול והיה כ"ג לחדש וא"כ שוב לא דחי עבור א"ח ודו"ק היטב. ובזה אני אומר דאם הי' מקדשין עפ"י הראיה אז יש מקום לחלק דאם הי' רואין הלבנה החדשה ביום שלשים אז בודאי היה מהראוי למנות מהשני. ובזה נתקיים דברי התשב"ץ אף שראיותיו אינן ראיות לפמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד. והנה מה שמקשה הפ"י בשם העולם על דברת התוס' בר"ה הנ"ל דדלמא היה כ"ג בשבת ולכך לא נאספו בכ"ג ועיין בפ"י בביצה דף ט"ו ע"ב גבי שלחו מנות לאין נכון לו שהאריך בקושיא זו במחכ"ת לא ראה דברי הירושלמי שמקשה זאת ואמר דחשב שלא היה אז שבת ע"ש ודו"ק ועיין תוס' פסחים דף כ"ח דאף בזמן הראיה לפעמים הי' מעברין משום ירקא ומתיא ועיין בתשב"ץ ח"א סי' קל"ה. ובאמת מהירושלמי שם לא משמע כן ועיין בפ"מ שם שהרגיש בזה וע"כ דברי מעטים. אחר כמה שנים מצאתי בירושלמי פ"ד דתענית הלכה ג' בסופו קריא מסייעא לר"ל והביא הקרא ממחרת החדש ומזה מוכיח דהי' שני ימים ר"ח וכמ"ש למעלה ות"ל כוונתי לדעת הירושלמי ודו"ק. ודרך אגב אזכור מה דהקשה אותי המופלג החריף מו"ה ישראל יונה נצח נ"י נכד הגאון בעל נצח ישראל וגם נכד להגאון המורה הגדול ר' ישראל קרעסילס ז"ל מ"ק בראד בהא דאמרו ביבמות דף כ"ד ואלא בכור דקריא רחמנא למאי הלכתא והקשה המופלג הנ"ל דהא נ"מ לדינא למ"ש בש"ע או"ח סי' כ"ג דאותו שנולד בא' באדר ב' הוא בר מצוה תיכף בהתחלת אדר וקדם לאותו שנולד בכ"ט באדר ראשון א"כ נ"מ דבכור מקרי דקודם הוא לפטר רחם וגדול לא מקרי ויפה אמר. אך לפענ"ד ל"ק דל"מ בשתי נשים א"כ גם הגדול מקרי בכור לרחם לאמו אלא אף באשה אחת והולידה בכ"ט באדר א' והולידה באדר ב' הנה באמת דל"ש ועיין נדה דף כ"ה ודף כ"ז ומה גם דהא דמצוה בגדול לדעת השבו"י משום דמצוה באחים לכבד הגדול מהם ולפ"ז עכ"פ בכה"ג נראה דמצוה לכבד מי שנולד בימים קודם אף שאינו בר מצוה מ"מ הוא הגדול כנלפענ"ד. שוב נתיישבתי דבלא"ה לא קשה דהא ע"כ הך דכתיב בקרא בכור אינו עיקר והכוונה גדול דאל"כ נימא דוקא בכור ולא פשוט כקושית הש"ס וע"כ דכאן בא הגילוי דעת והג"ש ומוציא מידי פשטת המקרא וכדאמרו שם לענין השם וא"כ שפיר מקשה דכיון דע"כ הך בכור הכוונה על גדול וא"כ בכור לאו דוקא וממילא כשיהיה גדול אף שאינו בכור יהיה קם ע"ש אחיו ולמה כתב בכור ולזה אמר לענין זה לבד יש לו דין בכור ודו"ק היטב: