שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״ד (ב׳)

אשר כתבת שראית בגליון הש"ע שלי במג"א שכתבתי על דברת המג"א סי' נ"ה ס"ק יו"ד שמביא ראיה דיום שלשים נחשב לחדש העבר מש"ס נדרים וע"ז כתבתי בזה"ל בשו"ת פ"מ מביא ראיה ממשנה מפורשת פ"י דשביעית השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה חדש מעובר משמט הרי דיום שלשים חשוב לשנה העברה. וע"ז כתבת דבאמת לפ"ז קשה קושית הפ"מ על הא דמבואר בש"ע אהע"ז סי' קכ"ו מחלוקת הפוסקים אם יום שלשים נחשב לעבר. ובאמת שלכאורה קושית הפ"מ בסי' פ"ג ח"ב הנ"ל הוא תימה גדולה וכתבתי דלק"מ דשאני שם דפשיטא דאין נחשב יום שלשים משנה שעברה לשנה הבאה ורק בחדשים יש לומר דנחשב להבא אבל שם היא שנה אחרת וע"ז כתבת דלא הבינות מה נ"מ בין שנה לחדש. הנה קצרתי באמרים אבל לפענ"ד הדברים נכונים וצריך אני להעתיק מ"ש הרמב"ם בהלכות קידוש החדש פ"א ה"ב וז"ל לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו שלשים יום או פחות וכו' מוסיפין חדש אחד וכו' שא"א להיות השנה י"ב חדש וכמו כך ימים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים וכתבתי על הגליון דמקורו ממגלה דף ה' ופירושו של רבינו נפלא ועיין רש"י שם. עוד כתב הרמב"ם פ"ח שם ה"א בזה"ל חדשי של לבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים כמו שביארנו ואי אפשר לומר שר"ח יהיה במקצת יום עד שיהיה מקצת היו' מחדש שעבר ומקצתו מהבא שנאמר עד חדש ימים מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש ואי אתה מחשב שעות לחדש וכתבתי ג"כ שיצא לו ממגלה דף ה' ופירושו נפלא ועיין רש"י שם. והנה מדבריו למדנו דבר חדש דמה שהוא שני ימים ר"ח הוא לפי שבאמת הקביעות והמנין מיום השני שזהו עיקר ר"ח רק לפי שיום הראשון מקצתו ר"ח לאחר שכלה הזמן י"ב תשצ"ג ואי אפשר לעשות אותו מקצת ר"ח שאין מנין שעות לחדשים ולכך עושין יום כולו חדש וכ"כ בה"ד בביאור שם וכ"כ בטור או"ח סי' תכ"ז ולפ"ז בשלמא בכל ר"ח יש מקום לחשוב יום הראשון לחדש הבא דאחר י"ב שעות תשצ"ג חלקים שייך לחדש הבא ומקצתו לעבר ומקצתו להבא אבל בר"ה דאין מונין ימים לשנה א"כ אי אפשר לומר דיום הראשון הוא משנה הבא דהא עד י"ב תשצ"ג הוא בודאי משנה שעברה ואי אפשר לחסר השעות הנוספות מהשנה שעברה ולכך ע"כ נחשב לשנה העברה והוה כאילו נשלם השנה באותו יום וז"ב משא"כ בשאר חדשים. ובזה מבואר לפענ"ד הטעם מה דבר"ה שני ימים חשובים כיומא אריכתא משום דאי אפשר לחשבו לשני ימים דא"כ מה נעשה באותן שעות שמקצתו מעבר ומקצתו להבא ולכך אמרו דהוה כיומא אריכתא רק דלפי דלקולא לא הוה כיומא אריכתא ועיין מג"א סי' תק"ג לכך משמט דחשבינן לשנה העברה דספק ממון לקולא וז"ב ועיין במגן גיבורים סי' ק"ח ס"ק ט' שדחינו בזה דברת דו"ז הגאון בבנין אריאל וכתבנו דשני ימים ר"ח לאו מספיקא הם רק דכל דמקצתו ר"ח אי אפשר לחלק השעות דשעות אינו מונה לחדשים. וכעת רואה אנכי דבזה יתיישב קושיא חמורה מהא דמבואר במקרא כתיב ממחרת החדש השני ותרגום יונתן ביום עבור ירחא תנינא וקשה הא אז הי' מקדשין ע"פ הראייה ואיך הי' שני ימים ואז לא היה ספק בקביעות והיא קושיא גדולה ואף לפמ"ש הגאון המצל"ח בר"פ תפלת השחר שבכל חדש עשו שני ימים הנה זה דוקא לאחר תקנה אבל קודם התקנה והי' מקדשין עפ"י הראייה לא היה ספק כלל ולא הי' שני ימים וכ"כ הגאון המצל"ח בהדיא בדף למ"ד בד"ה פוק חזי מה עמא דבר והיא תימה גדולה ולפמ"ש הרמב"ם אתי שפיר דגם בעת הראייה הי' שני ימים והיה מקצתו חדש ועשו כל היום חדש וז"ב. ומצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קט"ז שהקשה בסופו קושיא זו וכתב שאף בימי נביאים עשו יום שלשים ר"ח מספק שמא יבאו עדים והנה המצל"ח כתב סברא זו ואנחנו קהינו בה במגן גבורים שם והנך רואה שחכם עדיף מנביא וכיון לדברי התשב"ץ רב קדמון גדול מאוד ומכל מקום המצל"ח בעצמו כתב דבזמן שקדשו עפ"י ראיה לא שייך זאת ולפענ"ד כמו שכתבתי עיקר שכן מבואר מדברי רבינו. ובאמת שעפי"ז יש לבנות ולסתור בדברי התשב"ץ שם בתשובתו הנפלאה בחריפות ובקיאות ולא נפניתי כעת. ומצאתי בב"י סי' קל"א באו"ח שהביא בשם השבלי לקט שלכך בער"ח במנחה אין נופלים על פניהם משום שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה היה היו' קודש ולמחרתו קודש ודבריו צ"ב דא"כ בחדש שאינו רק שלשים יום מאי איכא למימר. עכ"פ מבואר סברת הגאון המצל"ח וכבר קדמו בתשב"ץ שבכל החדשים היה יום שלשים קדש מספק ודו"ק. שוב ראיתי ברמב"ם פ"ג ה"ז מהלכות קידוש החדש שכתב שכשלא באו עדים כל יום שלשים הי' עולים למקום מוכן ועושים סעודה ביום ל"א שהיא ר"ח ונסתפקתי מה משפט יום שלשים העבר וכפי הנראה מכל מקום קדושת ר"ח עליו כיון שכל יום שלשים ספק שמא יבואו עדים ויש עליו קדושת ר"ח לאחר שכלה י"ב תשצ"ג ורק שעיקר הקביעות היה ביום השלשים ואחד לפי שנתגלה למפרע שלא באו עד יום השלשים. ובזה נראה לפענ"ד לחלק בין הפרקים מתי מונים מיום השני ומתי מיום השלשים דכל שבאו עדים כיון שבאמת נעשה חדש למפרע ולאחר שכלה י"ב שעות תשצ"ג חלקים הי' קדושת החדש עליו וא"כ כל היום קודש ומונים מיום ראשון משא"כ כשלא באו עדים עד יום שלשים דאז הוא העיקר מיום השני ולפ"ז אנן דקבע לנו הלל החשבון אפשר דמונים מיום הראשון דבאמת יש בו מקצתו בודאי מקדושת החדש וכיון שאין מונים שעות לחדשים הוא כלו קדש ומונים מיום הראשון. ובזה היה מקום ליישב הרבה קושיות של התשב"ץ הנ"ל שהאריך לדחות אותן המקומות שמונים מיום הראשון ואכ"מ להאריך. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו בר"ה דף למ"ד בראשונה הי' מקבלין עדות החדש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבא ונתקלקלו הלוים בשיר ובש"ס האריכו שם חד אמר שלא אמרו שירה כל עיקר וחד אמר שאמרו שיר של חול. ולפענ"ד היה נראה בביאור הענין דהנה כבר כתבתי למעלה דאף אם נימא דיום השלשים הוא להבא בשאר חדשים מכל מקום בר"ה ודאי דמונים לשעבר וביאור הענין כבר כתבתי שם וכעת אבאר עוד דהנה כיון שאין מונים ימים לשנה והיינו שנאמר שנה אחת עם איזה ימים ורק חדשים מונים לשנה א"כ ע"כ דיום השלשים היא תשלום החדש שעבר ונמצא היה י"ב חדשים אבל אם נחשוב להבא אז יהיה חסר מהחדש י"ב תשצ"ג דודאי שייך לחדש העבר ולשנה העברה ואי אפשר למנות י"א חדשים וכ"ט יום ומחצה דאין מונים ימים לשנה ורק חדשים והרי לא נשלם החדש והו"ל חדש חסר ולכך מונים השעות הנוספות להחדש העבר ונשלמו החדשי' במלואם ועוד נוסף והו"ל חדשים לשנה וז"ב ומעתה כיון שכן א"כ בר"ה נתקלקלו הלוים בשיר שלא ידעו איזה שיר לומר אם של ר"ה או של חול וכבר כתבתי דאם באמת לא נראה החדש ולא באו עדים כל יום שלשים אז בודאי מונים מיום שני והוה יום ראשון של השנה שעברה ואם היה נראה שוב היה ר"ה דכל שכלה י"ב תשצ"ג מתחיל קדושת ר"ה עכ"פ ולכך נתקלקלו הלוים בשיר ולפ"ז זהו בר"ה אבל בשאר חדשים דלעולם נמנה היום הראשון לחדש הבא שוב לא שייך קלקול בשיר. ובזה מיושב היטב מ"ש הרמב"ם בפ"ג הלכה וא"ו מהלכות קידוש החדש דהקלקול היה בקרבן מוסף ותמהו הלח"מ וכל הפוסקים מדוע שינה ולא כתב הקלקול בשיר. ולפמ"ש אתי שפיר דבשיר לא היה קלקול דרבינו מפרש המשנה בשאר החדשים ולא בר"ה ולכך פירש דהקלקול היה במוסף דמוסף של ר"ח לא היה אפשר להקריב קודם שכלה חצי היום וי"ב תשצ"ג דזה ודאי שייך ליום העבר ולכך נקט הקלקול במוסף דניהו דאח"כ יש בו משום קדושת החדש אבל המוסף דהיה מקריבין תיכף אחר חצות זה אי אפשר להקריב קודם כלות חצי וי"ב תשצ"ג ודו"ק היטב: