שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״א (ז׳)

והנה ימים רבים אח"כ בשנת תר"ט יום א' פ' ויקהל למדתי עם תלמודי הלכות פסח בסי' תמ"ז נתחדש לי ענינים הרבה בענין תרי משהו ואמרתי לרשום פה. והנה כבר כתבתי בזה תשובה מיוחדת בענין תרי משהו וכעת חדשות אני מגיד דהנה גוף ענין דלא אמרינן תרי משהו נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה כל הטעם דאמרינן דמין במינו לא בטל לר"י למדתי מדברי הפ"י בחידושיו לביצה דף ל"ח בסוגיא דמים ועיסה דהענין הוא דבמין במינו שאין הטעם מבטל להמיעוט א"כ כך לי המועט כמו המרובה והו"ל קבוע ולא בטל ע"ש שהאריך בזה וכבר הארכתי בדבריו בכמה מקומות ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר חדש דלפי מ"ש בד"מ ביו"ד סי' ק"י בשם חותנו הגאון מוה' שכנא שכתב לענין קבוע דדוקא באם הקבוע במקומו רק שפירש אחד או שנים ממקומם הוא דחשוב קבוע וכמע"מ דמי אבל אם פירשו כולן ממקומם שלא נשאר שם קבוע ואחד פירש מהן אותו שפירש שרי דליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע דהרי לא נשאר שם קבוע דהרי פירשו כולם לפנינו וכן קבע להלכה בש"ע שם ס"ז ואף דשם מיירי מקבוע דרבנן מכל מקום נראה לפענ"ד דגם בקבוע דאורייתא הדין כן ותדע שהרי הד"מ כתב שם שכן מצא בטוא"ח סי' שכ"ט שכן הוא דעת הטור ע"ש והרי הטור שם מיירי בקבוע דאורייתא לענין פ"נ ע"ש והטעם נראה מדברי הש"ך שם ס"ק ל"ז דקבוע חידוש היא וכל שנתפזרו מקביעתן הראשון שוב לא חשיב קבוע דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון. ומן האמור נראה דאם בנעקרו בב"א כולם כל שפירש אחד מהם בעת שנעקרו מקביעות הראשון אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש שעיקר הטעם דבעינן דוקא שישאר הקביעות הראשון במקומו. ומן האמור אני תמה על מ"ש המ"א סי' שכ"ט ס"ק ג' בשם האו"ה דבעינן שנעקרו בזה אחר זה דאי בב"א הוה נמי קביעו' ואני תמה ע"ז דמה נ"מ דאף בנעקרו בב"א כיון שעכ"פ נעקר הקביעות הראשון אין לך בו אלא חידושו דקבוע חידוש היא ודי בשנימא קביעות בקביעות הראשון ולא בשנעקר הקביעות והרי גדולה מזו כתב הש"ך דאף בנקבע הקביעות השני ג"כ לא אמרינן קבוע ואף דהדגול מרבבה חולק בזה וכתב דבקבוע דאורייתא כל שהדרא לניחותא שוב מקרי קבוע כבר כתבתי בגליון הש"ע שם דבשיטה מקובצת בנזיר דף י"ב משמע דבעינן שיחזור למקום קביעות הראשון דוקא ע"ש שנסתפק בזה והארכתי בזה בענין קבוע עכ"פ זה ודאי דאין נ"מ אם נעקרו בב"א או בזה אחר זה דסוף סוף כל שנתעקרו בטל הקביעות ועיינתי באו"ה שער נ"ט בדין פ"נ אות ל"ח שכ"כ בפשיטות דמ"ש הרמב"ם נעקרו כלם היינו בזה אחר זה ולא כתב שום ראיה. ולפענ"ד המעיין בטור או"ח סי' שכ"ט שם ימצא דאף בנעקרו בב"א ל"ש קבוע ועיין בב"י שם ועיין בפ"ב משבת ה"כ ובראב"ד ימצא בהדיא דשיטת הרמב"ם דבנעקרו כלם ג"כ לא אזלינן בתר קביעות הראשון והראב"ד הוא דחי דוקא כשנעקרו כלן ואחד מכלן בעת מהלכן פירש לחצר אחרת הוא דס"ל דאמרינן דאזלינן בתר הקביעות דעכ"פ הוחזק כאן ישראל אחד וגם זה אפשר דוקא בפ"נ הוא דאמרינן כן משא"כ בשאר קבוע ועיין בהה"מ ובכ"מ ובלח"מ שם ודברי המ"א שכתב בפשיטות כן אף כי כתב כן בשם או"ה צע"ג. ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דזה סברת התוס' והקדמונים דלא אמרינן תרי משהו במין במינו לר"י דהא לר"י מב"מ דלא בטל הוא משום קביעות וכאן לא שייך קביעות דזה דוקא באותה חתיכה אבל בחתיכה השניה שצריך אתה לדון על זה שיצא מחתיכה לחתיכה א"כ עכ"פ לענין החתיכה השניה הו"ל נעקר הקביעות הראשון ושוב לא אמרינן קבוע ואף לדעת האו"ה אטו בבת אחת נעקר שם הא בזה אחר זה נכנס מעט מעט להחתיכה השניה הטעם וא"כ פשיטא דלא שייך מב"מ לא בטל דמשהו אינו רק מטעם קביעות והרי כבר נתעקר הקביעות הראשון ממקומו. ואין לומר דמכל מקום נשאר החתיכה הראשונה על מעמדה ולא נעקר הקביעות הראשון דזה אינו דלענין מה שאתה דן שהקביעות של המשהו נבלע בחתיכה השניה א"כ צריך אתה לדון שחלפה ממקומה ושוב נעקר כל הקביעות ומה גם אם נימא דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה א"כ אותה החתיכה הראשונה לא נעשה גוף איסור רק שיש בה איסור מעורב א"כ אף שנקבע שם אבל אם אמרינן דנבלע בחתיכה אחרת א"כ עכ"פ נפרש לה מהקביעות הראשונה ושוב לא אמרינן קבוע. ובזה נראה לפענ"ד לכוון בדברי הר"ן פג"ה שכתב דכל שאינה נעשית נבילה אינה אוסרת כל החתיכות כולן דאע"ג דאמר ר"י מב"מ לא בטל לא שמעינן ליה הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו והבין הש"ך ביו"ד סי' צ"ב בנקה"כ דהוא מטעם דמקרי מבא"מ וזה דחוק והארכתי בזה בתשובה ולפמ"ש יש לומר דכל שלא נעשה נבלה הוה כאילו נעקר כל הקביעות כיון דעכ"פ אתה אומר דנעקר המשהו איסור ובא לחתיכה אחרת א"כ שוב אין כאן קביעות שכבר נתעקר להחתיכה השניה ושוב בטל מב"מ ואין לומר דנשאר הקביעות הראשון במקומה שהרי החתיכה הראשונה הרי היא כמו שהיתה דזה אינו דאטו נעשה נבילה וא"כ נשאר היתר במקומו והרי אדרבא נתבטל הקביעות הראשון ממקומו וזה ברור ראה זה חדש הוא ועמוק. ולפ"ז לענין חמץ בפסח דחידש הט"ז בסי' צ"ב שם דלא שייך תרי משהו לפמ"ש זה אינו דשם גם שלא במינו נאסר ובזה לא שייך הסברא שכתבתי ושפיר הוה משהו גם בשני' ודו"ק היטב. והנה מדי דברי זכור אזכור מה שראיתי דבר תמוה בנקה"כ שם שרצה לחדש לפמ"ש הוא בטעמו של דבר דתרי משהו דמשהו הוה כא"מ כיון דכח אחר מעורב בו א"כ נ"מ בחמץ בפסח כגון יבש ביבש דהוה דבר שיל"מ דאינו רק במינו או בע"פ אחר שש דאינו רק במינו מטעם דהוה דבר שיל"מ דבריו תמוהים מאד דהא באמת לשיטת הרמב"ם דהוא מטעם דבר שיל"מ הוא גם בשא"מ כמ"ש פט"ו מא"מ מכל מחמצת לא תאכלו והיא תימה גדולה ומצאתי בח"י כלל ל"ט ס"ק ט"ז שהקשה כן. והנה כשאני לעצמי אמרתי דבע"פ בא"מ ודאי בטל ולא שייך דבר שיל"מ אף אם נימא דלטעמו של הרמב"ם משום דבר שיל"מ היא גם בע"פ כמ"ש הה"מ מכל מקום בזה כיון דאינו רק מכל מחמצת דדבר שיל"מ לא שייך רק במב"מ והרי תערובות חמץ עצמו לפענ"ד הדבר ברור דאינו מוזהר בע"פ וכמו נוקשה דאתי בריבוי דכל מחמצת אינו רק בפסח עצמו וכדאמרו בפסחים דף כ"ח דכל מחמצת אינו רק בפסח עצמו וכ"כ התוס' ריש פסחים ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' כ"א וא"כ ה"ה לענין תערובות חמץ דמקרא דכל מחמצת אין מוזהר מה"ת בע"פ ולפ"ז עכ"פ לא שייך דבר שיל"מ בא"מ בע"פ כנלפענ"ד דבר חדש. והנה בגוף דינו של ר"י דלמד דמב"מ לא בטל מהך דדם הפר ודם השעיר דאין מבטלין זא"ז אף דדמו של פר מרובה משל שעיר לכאורה קשה טובא דמה ראיה משם. וטרם יהיה כל שיח אבאר דבר אחד מה שהראשונים נסתבכו בזה אם היתר בהיתר בטל וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת וכעת חדשות אני מגיד דהנה כבר נודע מ"ש המרדכי דדבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובות לא שייך ביטול וכבר נתקשו בזה מדברי המרדכי גבי גיגית שזב יין בשבת דס"ל דנתבטל ברוב כמבואר באו"ח סי' ש"ך וכתבו לחלק בין ההיתר ניכר תחלה טרם שנתערב לבין לא ניכר ההיתר תחלה ועיין כו"פ סי' ק"ב ולפ"ז נראה לפענ"ד דהיתר בהיתר עד"מ חמץ בפסח שנתערב קודם הפסח א"כ בזה מהראוי לומר דחוזר וניעור והטעם נראה לפענ"ד דזה מקרי תחלת ביאתו לעולם בתערובות דלא שייך לומר דההיתר ניכר בתחלה דזה אינו דהא קודם הפסח גם החמץ היה מותר ועיקר האיסור נצמח בעת שמגיע זמן הפסח ואז ביאתו לעולם האיסור וההיתר ביחד ול"ש ביטול. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הר"ן בתשובה סימן ס"ב והתמים דעים סי' ל"ו ראיה דהיתר בהיתר בטל מהא דאמרו צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר ומשמע דבטל היתר בהיתר ולפמ"ש דשם נתבטל הרחלים בגמלים ונעשה רוב ואחר כך כשנתערב עם פשתן א"כ לא שייך לומר דתחילתו ביאתו בתערובות היה דהא כאן ההיתר ניכר קודם שנעשה איסור לגמרי דכאן נתבטל ההיתר בהיתר שנשאר לעולם היתר ולא דמי לחמץ בפסח שהחמץ נעשה אח"כ איסור ושמו עליו וא"כ בעת שנאסר היא בתערובות וההיתר לא ניכר לעצמו שאז גם החמץ היה היתר אבל כאן צמר גמלים וצמר רחלים שניהם היתר א"כ שפיר נתבטל זה בזה ובעת נתערב עם הפשתן ניכר ההיתר וכבר נתבטל שגם כעת הגמלים עם רחלים הם היתר רק עם הפשתן נאסר ושפיר נתבטל והוה דומיא דיין הזב בגיגית וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד דלכך לא מהני ביטול לכלאים דהא כל שכל אחד היתר בפני עצמו א"כ תחלת האיסור היא לעולם בתערובות ולא שייך ביטול דכל דתחילת ביאתו לעולם בתערובות לא שייך ביטול וכמ"ש המרדכי. ובזה מיושב היטב מה שהקשו התוס' והרא"ש מבשר בחלב ולפמ"ש יש ליישב דהנה הנוב"י מהד"ב חלק יו"ד ביאר דדברי המרדכי אינן רק בביטול ברוב שייך זאת דבעינן דומיא דדיינים שאינם מעורבים אבל ביטול בששים דהטעם הוא שנתבטל הטעם במציאות מה נ"מ כל שנתבטל הטעם נתבטל ולפ"ז בשלמא בכלאים דלא שייך ביטול הטעם א"כ ע"כ מתורת ביטול ברוב אתינן עלה וביטול ברוב לא שייך בזה דהא בא לעולם בתערובות וביטול הטעם לא שייך בזה משא"כ בבשר בחלב דבטל הטעם מה בכך שבא לעולם בתערובות מכל מקום ליכא טעם וז"ב. ועיין בש"ך יו"ד סי' רצ"ט מ"ש הלבוש והש"ך בזה ולפענ"ד לפמ"ש ימתקו הדברים ודו"ק. אמנם בגוף הדברים שכתבתי דבחמץ בפסח לא שייך ביטול דתחלת ביאתו לעולם בתערובות לפענ"ד י"ל דזה תלוי בזה דאם נימא דהיתר בהיתר בטל א"כ נתבטל טרם שמגיע זמן האיסור א"כ לעולם לא בא לכלל איסור ול"ש לומר דבא לעולם בתערובות דכשמגיע זמן האיסור ליכא למציאות האיסור כלל אבל כשנימא דהיתר בהיתר לא בטל א"כ אז ל"ש ביטול דהיתר בחבירו ל"ש ביטול וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א בחידושם לע"ז דף ע"ג ע"ש בכל הסוגיא ותבין ואימתי אנו דנין שנתבטל בהגיע תור האיסור ואז ל"מ ביטול ולפ"ז אם נימא דהיתר בהיתר לא בטל שוב ל"ש ביטול אח"כ: