שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קי״ט (י״א)

והנה בשנת תרט"ו עש"ק צו י"א ניסן הגיעני תשובה מביזנאב מהרב האב"ד מו"ה אברהם העלליר נ"י וזה שאלתו אשה בת נ"ב שנה אשר כבר אתחזקה כי חדל להיות לה אורח כנשים ואחר שהוחזקה כן נתאווה לה חולי שבירה והדאקטיר מומחה הגיד כי הוא זה הנקרא פערפאהל ובהיותה שוכבת במטה עולה האם למעלה כראוי ואחרי עמדה והולכה מעט האם נופל למטה וכאבה רב ועצום עד כי ההילוך קשה לה וחשבה זה כמה לשות עצות בנפשה להקל כאבה שתוכל לילך חגרה בעוז מתניה ומאחיריה קשרה באותו חגור חתיכת פשתן ארוך להמשיכו דרך בין רגליה עד למעלה לקשרו גם לפניה באותו חגור למען תהיה אותה חתיכת פשתן למחסה עוז במקום נפילת האם בין רגליה שלא יהיה מוטל נופל בכובד ואמנם אם שכאבה הוקטן עי"ז מכל מקום אליה וקוץ בה כי אותה חתיכת פשתן שמחזקת האם בין רגליה לסיבת חיכוך החתיכה בהאם נסרט ונתאדם שם עד שחתיכת פשתן הנ"ל מלאה מראות דם כאשר אשה אחת הציצה שם וראתה שכמו עגול בשר מונח בבית החיצון וברצותה תעלהו למעלה בנחת עד מקומו הראשון אך שתיכף בהילוך האשה חוזר ונופל למטה וראתה גם כן שאותו עיגול בשר במקום פגעו באותו חתיכת פשתן הנ"ל נראה מראהו מסורטט ואדום שלא כמראה בשר בית הסתר אך כמו מכה טריה ושום הרגשה מן פתיחת המקור או אף מן זיבת דבר לח אין מרגשת רק לפעמים כשיושבת מרגשת זיבת דבר לח ובדקה כמה פעמים אותה זיבה ומצאה רק מראה לובן אבל מראה אודם שעל פשתן הנ"ל אינו בהרגשה כלל בשום פעם וע"ז כתב מעלתו כי כאן עדיף מן שבירת פארפאהל המובא בספרי אחרונים ומקורו מדברי הר"ש הובא ביתה יוסף סי' קפ"ח וכאן אף המחמירים בפארפאהל יודו שעיקר ההיתר שם משום שאין דרך ראיה בכך וע"ז יש כמה עקולי ופשורי אבל בנדון דידן יש היתר ברור כי העין רואה שבליטה זו שבבית הרחם היא מסורטט ומשונה ורק כשמתחכך שם חתיכת פשתן הנ"ל הוא מתאדם אבל בהעלות הבליטה למעלה למקום הראוי אם תבדוק אז לא תמצא שם דם כלל הרי נודע דדם זה שעל הח"פ הוא ממכת פצע של סריטתה באשה ושום הרגשה לתניהו א"כ אף ז' נקיים א"צ שי טהורה היא ואף לפמ"ש הרמ"א דבשעת ווסתה או משלשים לשלשים אינה תולה במכתה משום דאל"כ לא תקמא לעולם אין זה אמור אלא כשאין ידוע דדם זה היא מן המכה אבל בנדון דידן הרי נודע דדם זה היא מן המכה ועוד דדוקא באשה שעדיין מוחזקת שיש לה דם נדה ועכ"פ באיזה פעם רואית דם נדה שייך הטעם דא"כ לעולם אתה מטהרה אבל בנדון דידן שכבר חדל האוסר ונתחזקה בכך בטרם בא לה חולי הנ"ל ל"ש דא"כ לא תטמא לעולם דכך היא המדה שלא תטמא זה תורף דבריו. והנה מ"ש שאין צריכה ז' נקיים כלל כי לא שייך הטעם כי נודע שדם זה הוא דם המכה הנה יתבאר לפנינו שאינו מקרי דם המכה אך מ"ש כי כאן לא הוחזקה בדם שכבר חדל להיות לה אורח כנשים הנה כאן אנו רואים שאינו כן שהרי מרגשת זיבת דבר לח ובדקה ומצאה דם לבן והנה עינינו הרואות שיצאה ממנה דם ואף שהיא דם טהור מכל מקום גם דם טהור בא מן המכה ואף שחדל להיות לה אורח כנשים מכל מקום אולי שבסיבת הקלקול של האם שניתק למטה אולי עי"ז היא מוציא הדם אף שחדל לה אורח מכל מקום היינו באשה בריאה ונתמעט מותרת הדמים אבל כאן מתוך שניתק הרחם למטה אולי תוציא דם טמא ג"כ כי ממקור אחד בא. הן אמת דלפמ"ש הרא"ה בספר החינוך פ' אחרי כי מה שאינו מהחמשה דמים אינו בא ממקום טמא ע"ש מצוה ר"ז אבל באמת אנן קי"ל דכל הדמים אף הטהורים באים מן המקור כמ"ש בתה"ד סי' רמ"ה בשם הרמב"ן וכן משמע פשטת הלשון הש"ס ע"ש וא"כ רואים אנו שאשה זו חזרה לראות עכ"פ מן המקור ואף אם נימא דהוא ספק אם בא מן המקור כמ"ש בשו"ת שב יעקב סי' מ"א בשם הגאון מוהר"ל מכל מקום מידי ספיקא לא נפיק וכ"כ בסדרי טהרה סי' קפ"ח ס"ק ד' בתשובתו לדודו הרב ז"ל ע"ש אך בגוף ההיתר נראה לפענ"ד דהדבר נכון דלפמ"ש הכו"פ בביאור דברי הר"ש הנה גם זו ניתק הרחם ופה של הרחם היא הבליטה היוצאת ואף שמוציאה דם נדות ממש מכל מקום בכהאי גוונא טהור דדוקא אם מוצא דם למעלה היא דמטמאה ולא כשהיא בבית הרחם וא"כ הוה כמו דם מכה וכמו שהארכתי למעלה ומעלתו הבין שאינו ענין לדברי הר"ש אבל באמת גם כוונת הר"ש הוא לזה כמ"ש בכו"פ באורך והארכתי בזה למעלה והדבר א"צ אריכות כ"כ כמ"ש למעלה וכאן לא שייך אין לפתיחה הקבר בלא דם כמ"ש הכו"פ ועיין בבאר יעקב שהוא ואחוזת מרעיו קבלו וקיימו פירוש הגאון הכו"פ הנ"ל ולא היה להם ספר הכו"פ רק מה שהעתיקו להם בכת"י ושם מבואר בשם שבות יעקב בזקנה להקל וא"כ כאן א"צ לבא מטעם הסריטה שנוגע בחתיכת פשתן רק דאין זה מקרי ראיה דראיה לא הוה רק כשהיא רואית למעלה מבהר"ח אבל לא בכה"ג וכמ"ש הכרו"פ שם לפרש כן דברי הר"ש וסמך ע"ז כשאינה מרגשת וכאן המראה אודם אינה מרגשת כלל ובפרט שחדל להיות לה אורח כנשים. ומ"ש מעלתו שעיגול בשר מונח בבית החיצון זה באמת היא של רחם שהיא כמו מעי וכמו שצייר הכו"פ וע"כ נראה שאף ז' נקיים אינה צריכה שאין זה דרך ראיה כמ"ש הכו"פ ומכ"ש שיש לתלות שבא מחמת הסריטה וכמ"ש מעלתו וז"ב. ואחרי כי נחתם האגרת אמרתי להוסיף דלכאורה דברי הכו"פ תמוהים דמה"ת לחדש דאין דרך ראיה רק כשרואית בלמעלה מן הרחם. אך לפענ"ד נראה דהנה בעינן דרך הרגשה וחזקת דם שבא בהרגשה וביאור הענין שאם הדם בא מן המקור עפ"י חוקי הטבע אזי מתעוררת האשה בזה שהרי כן יסד הקב"ה בחקי הטבע שמותרות הדמים תשפוך החוצה וחום הטבעי מתעורר בזה וע"כ היא מרגשת אבל בנופל האם למטה וחולשת העורקים היא שאין מעצור לה להחזיק הדם עינינו הרואות בכל ענין אם הוא בא מחמת רפיון אין זה אותו הדם שמוציא אם בא בחזקת הטבע וכיון שהוא בבה"ח שוב אינה מרגשת וע"כ ממילא היא טהורה וגם בפתיחת הנקבים עינינו הרואות איש בריא הוא מרגיש בעת יפתחו הנקבים אבל כשהם חולים כמה חולים שמשתינים וגם מוציאים רעי ואינם מרגישין וגם ש"ז כל שאינו יורה כחץ אינו מזריע וע"כ כל שנחלש ואינו מרגיש אין זה אותו זרע היוצא בהרגשה וא"כ ה"ה בזה כנלפענ"ד דבר חדש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' שכתב שבזקנה גם הנוב"י מודה והעיקר דבפערפאהל יש להקל ועיין חולין דף ל"ח דמחלק בין שותת למתרזת ופירש"י דכל שמקלחת למרחוק חיות הוא זה ע"ש ומשמע גם כן דכל ששותת אין בה חיות ולכך א"י להתריז למרחוק ומזה גם כן ראיה למה שכתבתי דכל שנחלש האם אין בה כח כל כך להרגיש בעת יציאתה משא"כ כשהיא בריאה היא מקלחה למרחוק הדם ובכח וע"כ היא מרגשת: