שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קי״א (י״א)

ובזה עמדתי על לשון חכמים דביבמות אמרו לא ישא אדם מעוברת ומניקת חבירו תלו האיסור בו ובכתובות דף ס' תלו האיסור בה דאמרו מניקה שמת בעלה לא תתארס ולא תנשא וכבר האריך בזה הנו"ב בכמה תשובות דמזה ראיה להר"ש דבאלמנה גם עליה האיסור אבל בגרושה אין האיסור עליה רק עליו ולפמ"ש אתי שפיר גם לשיטת ר"ת ודעימיה כיון דבאמת דעיקר האיסור על הבעל שלא ישאנה לכך תלוי האיסור על הבעל משא"כ באלמנה דאיסור גם עליה וז"ב. ובזה מדוקדק לשון הר"ש שכתב דגרושה מותרת להנשא והיינו שמצדה אין איסור אבל מ"מ עליו האיסור. והנה בש"ס כאן פריך ולתבעינהו ליורשים ואמר אביי אשה בושה לבא לב"ד והנה מכאן תימה רבה למ"ש התומים סי' ס"ו ס"ק ל"ד דאשה בושה לבא לב"ד לא שייך רק בדבר שאין מגיע לה עפ"י הדין רק בדיני דגרמי אבל מה שמגיע לה חוב ממש אינה בושה לבא וגם חידש דאף בדיני רגרמי אינה בושה רק להבעל עצמו אבל לא לגבי יורשים. ובמחכת"ה אשתמיטתיה מה דאמרו כאן דאשה בושה לבא לב"ד לתבוע ליורשים והוא חוב שמגיע לה מצד הדין ואין לומר דשאני התם דתובעת בעד עצמה לא מה שתובעת בעד שמגיע לבנה ולזה אפשר כוון רש"י במ"ש כאן אשה בושה לבא לב"ד לתבוע ליורשים בשביל בנה דמ"מ זה דוחק דהכי בשביל זה תניח לולד למות ברעב ולבייש מפני יורשים וע"כ דעיקר הוא דאשה בושה לבא לב"ד ואין נ"מ בהחוב ובין בעל והיורשים ודו"ק. ואולי מזה ראיה לשיטת הר"ש הזקן דלכך באלמנה כיון דמשועבדת להניק והיא נשאת לאיש ונתעברה ועשתה שלא כדין היא בושה לבא לב"ד משא"כ בגרושה דאינה משועבדת להניק שוב ל"ש השיעבוד וכל שלא עשתה שלא כדין אינה בושה לתבוע גם להבעל כמ"ש התומים ודו"ק היטב: