שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ק״ב (י״א)

והנה בשנת תרי"ז עש"ק בהר ל"ו למב"י הגיעני תשובה מהרב הגדול מו"ה יצחק שמעלקיש נ"י אבד"ק זראוונא במה שאירע באחד שהיה לו פרה מבכרת והפרה עמדה ברשות נכרי לפטמה ומכר היהודי את הפרה להנכרי הלז והוציא הפרה לחוץ ועשה האנד שלאק ונתן להקונה מאהריטש ויען לא היה להעכו"ם מעות על דרויף אמר שיביא לו אח"כ דרויף והבהמה חזרה למקומה ע"י הנכרי אבל לא מסרה בידו להנכרי והדבר יצא מלבו ולא לקח אדרוף מהנכרי ובנתיים ילדה הפרה זכר ונשאל מעלתו אם קדוש בבכורה ומעלתו האריך לפלפל בזה ונסתפק אם חצר קונה בנכרי וגם בדיעבד אם עשה רק קנין משיכה בלבד אם מועיל ואת"ל דמהני אפשר כאן קפיד דוקא על קנין כסף שרצה שיתן לו אדרויף ואמר לו שיביא לו אח"כ אדרויף וגם אף נימא דחצר קונה בנכרי מכל מקום כיון דעד השתא נקנה להישראל החצר דהרי רשות הנפקד קנוי להמפקיד כמ"ש הרשב"ם והט"ז סי' קפ"ט שוב לא יכול לקנות הבהמה בחצרו דהוה חצר דהמפקיד וע"ז האריך בכל חלוקי הערות הלז. והנה אין הזמן מספיק לברר כל זאת ובפרט בקנינים אשר כבר האריכו בזה ראשונים והאחרונים וגם אני הארכתי בזה ובכ"ז אמרתי לכתוב בקצרה אשר עלה על רעיוני בזה והנה במה דסיים אפתח מ"ש דחצר דהנפקד קנוי להמפקיד וא"כ ל"מ קניה בהחצר והנה לכאורה אף אם נימא דנקנה להמפקיד מכל מקום אינו נקנה כל החצר רק מקום אחד בהחצר ואף אם נימא דכל החצר נקנה לו מכל מקום באמת הקשה המהרי"ט בראשונות סי' ס"ה במה נקנה להמפקיד הרשות דהא בעינן כסף או חזקה וכתב בקצה"ח דהקרקע נקנה באכילת פירות וא"כ נקנה המקום ע"י חזקה שיש לו בהתשמיש ע"ש סי' קפ"ט ולפ"ז עכ"פ מידי חצר השותפין לא יצא וא"כ לפמ"ש בתשובה דהא דחצר השותפין אין קונים זה מזה היינו דוקא כשיש לשניהם קנין הגוף אבל אם זה יש לו קנין פירות וזה קנין הגוף אף אם נימא דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל מכל מקום לא מקרי חצר השותפין דהרי הקנינים אינם משותפים לזה יש קנין הגוף ולזה יש קנין פירות בלבד אם כן שוב לא מקרי כאן חצר השותפין ומה גם דכל שמקנה לו הבהמה ממילא אין צריך לקנין תשמיש וממילא שוב חזר החצר לרשות הנפקד וכמ"ש המהרי"ט דהו"ל גיטה וחצרה באין כאחד ומ"ש הקצה"ח בזה דבדיבור בעלמא לא חזר הקנין ע"ש כאן שעשה האנדשלאק רק של"מ בלא משיכה וגם הכסף לא נתן מכל מקום שוב סילק עצמו מהתשמיש של החצר וסילוק לא בעי קנין וחזרה החצר למקומו ובלא"ה לא ידעתי דע"כ לא כתב הרשב"ם דחצר דהנפקד קנוי להמפקיד רק בישראל דיוכל להקנות על ידי חזקה אבל בעכו"ם לא שייך חזקה ובמה קנה הישראל תשמיש החצר וזה ברור לדעתי. ועתה נשוב אם חצר קונה בנכרי והנה הדבר הזה מובא בנ"ש סי' למ"ד בשם הבה"ג דחצר מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי והנה הבה"ג עצמו רצה לומר דחצר דנכרי מטעם יד אלא דדחה דבעי שיהיה עומד בצדו דמה יד בסמוכה והקצה"ח סי' קצ"ד הוסיף דכל שאין לו שליחות גם יד אין לו דחצר דגברא מטעם שליחות הוא והוה כמו קטן דאין לו שליחות ובגברא ל"מ יד יע"ש שהאריך ונדחק להעמיד קנין חצר ואני אומר דבר חדש דהנה לכאורה תמהני במה דנחלקו רש"י ותוס' בנכרי במה קנה אם בכסף או במשיכה ואני תמה כעין קושית הרש"ל דכל התורה רק לישראל נאמרה ולא לנכרי ואיך שייך דהתורה למדה אותנו קנין לנכרי כעין דהקשה הרש"ל ביש"ש לענין גזל עכו"ם דהתורה רק לישראל נאמרה וחידש הח"ץ ז"ל סי' כ"ו דלא בשביל הנכרי נאמר רק להרחיק אותנו ממדות רעות שלא נגזול ולא נעשוק יעו"ש וה"ה כאן באמת הנכרי בעצמו אין לו קנין כלל ומהאי טעמא נראה מ"ש הקדמונים במס' כתובות דף ט"ו דהנכרי אין לו חזקת ממון היינו משום דלהנכרי עצמו לא ידענו שום קנין אחר שנתנה התורה רק לישראל דא"כ הי' כל נכסי עכו"ם הפקר והיינו גוזלים ועושקים אותם עפ"י ד"ת והתורה רצתה להרחיק אותנו מגזל ועושק דמכל מקום אינו של ישראל והנכרי הוא שידיו רב לו ולהיות מרבה נכסים וע"כ אמרה תורה שלגבי ישראל יש לו עפ"י ד"ת קנין אם בכסף או במשיכה כן נראה לפענ"ד. ומעתה ניהו דחצר לא מהני בגברא רק משום שליחות ויד ל"מ וגם בנקבה דמועיל חצר מתורת יד בעי בסמוך לו הנה זה דוקא בישראל דבאמת נקנה לו החצר בתורת קנין אבל עכו"ם אין לו שום קנין לגבי נפשו ובכ"ז התורה רצתה שיהי' כל הנכסים שלו לגבי ישראל כ"ז שלא קנה ממנו בכסף או במשיכה מדעתא דהעכו"ם וא"כ הרי נודע דברי הנימוק"י פ"ק דב"מ בשם הרנב"ר דחצר הוה כיד אריכתא דכל מה שיש לאדם מניח בחצרו ואם כן כי היכא דיש להעכו"ם יד והיינו דעכ"פ מה שבידו הוא שלו אף דאין לו שום קנין מכל מקום התורה רצתה ללמד אותנו מדות טובות שלא ניקח מה שאינו שלנו אף מעכו"ם ממילא גם בחצר דהוה יד אריכא הוה שלו אף דאינו נקנה בתורת יד מכל מקום לא בשום קנין אנו אומרים שהיא שלו רק כל שאינו של ישראל והגוי לא מקנה לו בכסף או במשיכה לכל מר כדאית ליה הרי הוא של העכו"ם וז"ב כשמש דשייך קנין חצר בעכו"ם ואף דאין לו שליחות היינו משום דדוקא לבני ברית נתנה התורה אבל בעכו"ם דלא בני ברית נינהו לא למדה התורה דין שליחות דהתורה לישראל נאמרה וזהו דלמדו מאתם גם אתם לרבות שלוחכם בני ברית ובזה לא שייך דברי הח"ץ דניהו דאין לו שליחות מכל מקום לא נגזול ממנו דמכל מקום הוא שליח וזה לדעתי מה שרצה ר"א לחדש בב"מ דף ע"א דה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו יש שליחות והיינו דלגבי דידן דנתנה התורה דין שליחות א"כ לא שייך שהתורה רק לישראל נתנה דהרי אנן בני שליחות נינהו וע"ז מסיק דל"ש והיינו דהתורה לא רבה כלל ענין שליחות אם המשלח או השליח אינם בני ברית וזה דוקא לענין שליחות אבל לענין חצר דהנכרי מניח בחצרו כמו שמניח בביתו ניהו דלגבי דנפשיה אין לו שום קנין אבל מ"מ התורה אמרה שישראל לא יוכל לקחת ממנו או לתת לו רק בקנין גמור מדעתא דנפשיה וז"ב וכיון שהעכו"ם יש לו חצר שוב קנה במה שהוליכה לחצרו. ומה שהקשה מעלתו על הבה"ז דהא כתבו התוס' בב"מ דף ע"א דנעשה שליחו של המשלח וא"כ ניהו דאין שליחות לנכרי מכל מקום הרי נעשה שלוחו של הישראל והוא תמוה דהיינו דוקא אם השליח הוא בעל בחירה וחי מדבר דאז כיון שזה זכה לו נעשה שלוחו של בעל הזוכה אבל חצר דבע"כ מותיב בה היאך נעשה שלוחו של זה וז"ב. ומה שהקשה מבכורות דף י"ח דמבואר דאקני ליה מקום ולדברי הרשב"ם בכ"מ חצר הנפקד קנוי להמפקיד לק"מ דשם אטו הפקיד אצלו הא באמת הבכור הו"ל ממון שאין לו תובעים וא"כ מה"ת לומר דחצר הנפקד קונה להמפקיד והרי אין לו מפקיד ידוע וא"כ לא הוה מפקיד מסויים ובכה"ג לא אקני להמפקיד וז"ב ופשוט. והנה המחנה אפרים חידש דחצר דגברא משום יד אתרבאי וכ"כ בטעם המלך הלכות גירושין פ"ו גם מ"ש דכיון דרצה לקנות בכסף גלי דעתיה דלא רצה להקנות רק בכסף הנה כבר מבואר בש"ע חו"מ סי' רס"ח דבקנין תורה לא שייך זאת וגם בקנין דרבנן יש שתי דיעות: