שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן פ״ב (ב׳)

מה שהקשה בהא דמיעט קרא שטרות מכפל ריש פרק מרובה והקשה דל"ל קרא הא הש"ס אמר בב"ק דף צ"ח היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעו מה דכתוב בשטר לכתבו לי' אחריני ואי דליכא סהדי מנא ידע ומשני תהא במאמינו ולפ"ז גם כאן יקשה קושיא זו וצריך גם כן לשנויי תהא במאמינו וא"כ שוב הוה מודה בקנס ופטור. והנה בפשיטות היה נ"ל לישב ע"פ מה דכתבו התוס' ריש מרובה בד"ה יצאו שטרות והקשו למה לי למעוטי מכפל והא אפילו אבדו בידים לא משלם למאן דלא דאין דיני דגרמי ואפילו מאן דדאין לא הוה אלא מדרבנן וכתבו כיון דאם איכא לשטר בעין חייב להחזיר סד"א דכשהחזיר מחזיר הכפל עמו ולפ"ז נ"מ אם החזיר השטר לאחר שגנבו וכגון שטען טענת גנב ונמצא שהוא בעצמו גנבו אחר שהחזיר השטר בעין וסד"א דחייב לתת הכפל ובכה"ג לא שייך מודה בקנס דהא השטר לפנינו. וע"ד הפלפול י"ל דהנה צריך להבין מה מקשו אי דידעי סהדי לכתבי וקשה דלמא ידעי רק ששכחו הזמן וא"כ יפסידו אותו שלא יוכל לגבות מהלקוחות מהזמן שהיה נכתב בהשטר וגם מהשתא ל"מ לכתוב דלמא לקח שובר כמבואר בסי' מ"א אמנם צריך לומר דאכתי יקשה אם כן אף למ"ד דדאין דינא דגרמי יפטר דלא הוה רק גרמא בעלמא דהא שמא יהיו לו בני חורין ולא יצטרך למשעבדי ושפיר מקשה ולפ"ז כאן שייך לומר דמיירי ששכחו הזמן והוא מאמינו ולא שייך מודה בקנס כיון דגוף החיוב נודע בכהאי גוונא לא הוה מודה בקנס וכמ"ש המהרש"א ריש פרק הפרה וכאן עדיף משם ודו"ק: