והנה בהא דאית ליה לרבה הואיל ראיתי בטורי אבן בחגיגה דף י"ב בתוס' ד"ה עולות שהקשו למה לא יביא נדרים ונדבות ביו"ט ויצא בהן משום שלמי שמחה וכתבו דמיירי שכבר קרב ש"ש וע"ז הקשה דאם כן למה לא נימא הואיל דאי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזו ליה ולקרבי ע"ש שהאריך הרבה והתעצם בזה ולפענ"ד לא קשה כלל דהרי הש"ס פריך אמר מר בה"א מן המעשר והא דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואמר עולא בטופל ונחלקו חזקיה ור"ח אי טופל בהמה לבהמה או מעות למעות ע"ש ולפ"ז עכ"פ ממעות מעשר לבד אי אפשר ואם כן כל שקרב כבר ש"ש איך שייך לומר הואיל הא גם אם מקלעי לי' אורחים לא חזי ליה רק אם יטפול מעות חולין ואם כן איך הותרו נדרים ונדבות להקריב והא נדרים ונדבות אינם חולין ואם כן שוב לא חזי להקריב רק כשיטפל מעות עם מעות או בהמה לבהמה וא"כ ל"מ לפי מה דקי"ל כר"י דדוקא מעות למעות וכאן בנדרים ונדבות דא"י למכרם ולטפל מעות למעות דודאי לא שייך הואיל אלא אף לחזקי' לא שייך דיטפל בהמה לבהמה והיינו שמה שבא ממעשר אינו רק טפל להחולין וכאן כל שכבר קרב הש"ש רק דנימא דמקלעי ליה אורחים והרי גם אם יקלעו ליה אורחים לא יוכל רק לטפל והרי בחסר ממונא ל"ש הואיל כמ"ש הר"ן בסוגיא דהואיל דאי בעי פדי ל"ש דמחוסר ממונא מכ"ש בזה וז"ב כשמש:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ע״ב (מ״ח)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
