שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ע׳ (כ״ז)

והנה הלח"מ כתב שם דבמימר לא נמשך מעשה מאמירתו דמה שנעשה מחולין קודש זה לא נחשב מעשה איסור דאין איסור בזה ועיקר האיסור מה שאמר שהוא מימר אבל לא נמשך מעשה איסור ע"י אמירתו ולפענ"ד לא מסתבר דסוף סוף ע"י אמירתו נתפס קדושה על המרתו ורצה להוציא זאת מקדושתו ולעשותו חולין ואולי כוונתו דבאמת כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והאי דלקה דעבר על מימרא דרחמנא ולפ"ז כיון שלא הועילו מעשיו שוב לא שייך ללקות על דעבר על מימרא דרחמנא דהא לא הועילו מעשיו וזה נשאר בקדושתו ורק שגם תמורתו קודש וזה אין בו איסור ולמה ילקה כנלפענ"ד בכוונת הלח"מ. ובזה אמרתי דבר נחמד במה שהקשה הלח"מ פח"י מסנהדרין שם על הא דאמר אביי בריש תמורה וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והרי מימר וזה ע"כ כר"י דמימר יש בו מעשה דאל"כ מה קושיא כשם שגזירת הכתוב דילקה במימר אף שאין בו מעשה כמו כן מהראוי שילקה אף שניתק לעשה וע"כ כר"י והרי הרמב"ם פסק דמימר לאו שאין בו מעשה כמ"ש בפ"א דתמורה ה"א ופסק כסברת אביי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי דס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני אם כן שפיר ס"ל דמימר הוה לאו שיש בו מעשה דהא בדיבורו קא עביד מעשה דלא מצי לחזור בו וכמ"ש והועילו מעשיו. רק דגזירת הכתוב היא שיהיה הוא ותמורתו קודש ונמשך המעשה ע"י אמירתו ולדידיה היו מועילין מעשיו דהיינו הדיבור שלו ויש לפקפק בזה אבל גוף סברת הלח"מ נראה נכון: