שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ז׳

ע"ד ששאלת אם מותר להשים שמן לתוך המים ביו"ט והיא מה שנותן ריח שקורין שפינגרד לצורך נטילת הכהנים והבאת דברי הט"ז סי' תקי"א והמ"א שם שאוסרין ודברי אא"ז הח"ץ ז"ל סי' צ"ב שחולק ומתיר. הנה מה אני ומה כחי כי אכניס צוארי בעול המחלוקת הלז אך אחרי שדפקת דלתי בית מדרשי אודיעך מ"ש לי על דברת אא"ז הח"ץ ז"ל הנה מ"ש ראיה מהא דאמרו בביצה דף ל"ג עצי בשמים מוללו ומריח בו ופירש"י בין אצבעותיו וקשה הא מוליד ריחא באצבעות ולדעת הרוקח ומהרי"ל אסור כל פסיק רישא במוליד ריח וע"כ דבבשר אדם ל"ש אולודי ריח. הנה בראשית ההשקפה תמהתי מאוד על פה קדוש איך לא זכר שם דברי הש"ס במקומו בביצה דף כ"ב דפריך ומ"ש ממוללו ומריח בו ומשני התם אוסופי הוא דקא מוסיף וא"כ אין קושיא משם דשם כבר יש ריח רק שמוסיף אך באמת חלילה וחס ליה לאבא שיאמר כן וכוונת הח"ץ משם דהשאלה היה מהא דמוללו ומוסיף בהמלילה וקטימה ריח מה שלא היה כבר כח חזק כ"כ כמו שהוא עתה וע"ז שפיר משני דאינו רק מוסיף ולא נאסר רק הולדה מחדש אבל אא"ז הח"ץ מקשה דניהו דגוף העצי בשמים אין במלילתם רק הוספת הריח אבל באצבעות נכנס ריח חדש וזה מוליד ריח גמור וחדש דבאצבעות לא היה שום ריח מקודם וכעין זה כתב המ"א בסי' תקי"א דאף בבגד שכבר נגמר בבשמים אסור להניחו בבשמים חדשים דהבשמים האלו נותנים ריח חדש והוא הדין האצבעות. אך תמהני להיפך דמה הקשה הש"ס ממוללו דלמא לכך מותר דע"כ לא אסרו מוליד ריח רק בכלים אבל כאן מוליד הריח להאצבעות שמוללו בין האצבעות ובבשר אדם לא שייך מוליד ריח לשיטת אא"ז הח"ץ ז"ל וע"כ לא נאסר ול"ל לחלק בין הוספה לריח חדש וע"כ דגם בבשר אדם שייך מוליד ריח. ועוד תמהני דאיך עינים פקוחות כמוהו משכיל ע"ד אמת לא הרגיש בדברי רש"י שם ד"ה רבא שכתב ואי משום כיבוי והבערה ואולודי ריחא מידי דהוי אבשרא אגומרי דאיכ' כל הני ושרי הרי שפתי רש"י ברור מללו דבשרא אגומרי איכ' משום כל הני משמע דקאי גם על אולודי ריחא דקחשיב לעיל ושייך גם בבשר זאת והא ודאי שאין חילוק בין בשר אדם לבשר בהמה. איברא דעדיין קשה היאך מוללו בין אצבעותיו הא מוליד ריח וצ"ל באמת לק"מ לפענ"ד ל"מ אם נימא כהרש"ל וכן הסכים הט"ז בסי' תקי"א דבא"מ אף דהוי פסיק רישא שרי אם כן אתי שפיר בפשיטות אלא אף לדעת המהרי"ל דאוסר מ"מ כיון דשם בבריית' מבואר דמטלטלין עצי בשמים בשביל חולה להריח בו וכיון דמיירי בחולה אם כן אפשר דמה שמוללו היא גם כן בשביל חולה ובכהאי גוונא בודאי שרי ועיין מ"א סי' שכ"ב ס"ק ה' שכתב דלחולה לאו דוקא והוא הדין לבריא ולפמ"ש אפשר דמשום הכי נקט חולה כדי שיהי' מותר למלול אך באמת אף אם נימא דהך ומוללו מיירי אף בבריא מכל מקום אפשר דמיירי דמגלגלו בין האצבעים דאינו נותן ריח באצבעות רק שמריח הריח בנשימה וכדומה ובכהאי גוונא בודאי שרי שאינו רוצה כלל בריח שבין האצבעות ואינו נותן ריח כל כך וז"ב. ומה שהביא מהא דסכין בני מלכים בשמן וורד שכן דרכם לסוך בחול וקשה הא מוליד ריח בבשרם אין ראיה לפענ"ד דאפשר דשמן וורד אינו מוליד ריח ועיין בברכות דף נ"ג משמע שם דיש כמה שמנים שאין באין להריח. ומ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל שם מהא דאמרו בברכות דף נ"ג ע"ב דשמן מעכב את הברכה ומשמע דגם בשבת קאי אף דעשוי להריח הנה באמת ממשמעות אין להקשות ואפשר דמיירי רק בחול אבל באמת שנויי דחיקי לא משנינא אבל באמת אא"ז בעצמו מותיב לנפשיה מהא דאמרו שם שמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו והיינו מה שבא בסוף הסעודה כפירש"י שם ולהכי אינו עשוי להריח אלא שדחה זאת שרש"י כתב שם דאף דאין מברכין בורא ע"ב מכל מקום מברכין עליו בורא שמן ערב הרי דעשוי קצת להריח דאם לא כן לא הוה מברכין כלל ומ"ש התוס' בדף מ"ג והאריך בזה. הנה לא ידעתי למה הבליע בנעימות דבריו מ"ש רש"י אם הוא שמן אפרסמון הרי דוקא אם שמן אפרסמון היא מברך והיינו ששמן אפרסמון היא מריח לא בשאר שמנים שבאין רק להעביר את הזוהמא וגם בשמן אפרסמון היא תמוה לברך אם היא עשוי להעביר את הזוהמא וכבר התפלא המג"א סי' רי"ז ס"ק ה' ע"ז והניח בצ"ע וגם רש"י בעצמו כתב דהא דאמר משחא טחינא וכו' לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח וכ"כ התוס' שם הרי דבסעודה אינו בא להריח כלל. שוב ראיתי בר"ן באלפסי פ"ב דביצה שכתב בהדיא דבבשרא אגומרי ליכא משום אולודי ריחא שאינו מתכוין להוליד ריח אלא להכשיר האוכלין הרי בהדיא דשייך אולודי ריחא באוכלין רק משום דאין נתינתו בשביל זה רק להכשיר האוכלין איברא דלשיטת המהרי"ל דפסיק רישא אסור במוליד ריחא מהראוי לתסר כאן ואולי דבכהאי גוונא שבא להכשיר האוכלין ומכוין רק להכשיר האוכלין ולא להוליד ריח בכהאי גוונא גם המהרי"ל ודעימיה מודים וע"כ לא אמרו רק בסתם שא"מ כלל אבל אם מכוין רק להכשיר האוכלין והיא ממילא מוליד ריח לא אכפת לן וצ"ע בזה עכ"פ מבואר בהדיא דלא כאא"ז הח"ץ ז"ל. ומ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דאף ליתן בשמים לתוך המים כדי לרחוץ בהם מותר דהרי מותר לתת תבלין לתוך הקדירה בשבת ואינו חושש שמוליד ריח בהם וכמו דאין צביעה באוכלין כמבואר סוף סי' ש"ך לפענ"ד אין מכל אלה ראיה דפשיט' כל שאינו מתכוין להוליד ריח רק להכשיר האוכל מותר וכמ"ש הר"ן בהדיא ולכך גם צביעה מותר באוכלין דהרי מה איכפת לי' שיהי' פתו נצבע ואטו נוי הוא לפת בזה ומה תועלת לו רק שמכשיר האוכל ובכהאי גוונא שרי ומ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דלכך לא פסק הרמב"ם כרב דמחייב שוחט משום צובע משום דאין צביעה באוכלין ואף לרב דמחי ע"ז היא משום דאסור באכילה הנה באמת כעין זה כתב המלמ"ל פי"א משחיטה לענין עיבוד באוכלין דבמקום דאסור באכילה ל"ש אין עיבוד באוכלין. אבל במחכ"ת אא"ז הח"ץ ז"ל דלדבריו במקום דיהי' מותר באכילה כגון בשוגג ומשנה שלימה היא בחולין דף י"ד השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה אם כן לא יהי' שייך משום צביעה אתמהה ואף דרב אמר שם דאסור באכילה ליומא פשיטא שלא בשביל דאסור לאכילה ליומא לא יהי' מקרי אוכל בשביל זה דלא יהיה שייך צביעה בזה אבל לפמ"ש אתי שפיר בפשיטות דבאמת כל הטעם דלא שייך צביעה באוכלין הוא משום דאינו מכוין לצבוע ומה תועלת לו בזה ואינו בא רק להכשיר האוכל אבל שם דאמר רב דניחא ליה דלתווסין בית השחיטה דם כי היכי דליתי ולזבני אם כן שפיר שייך צביעה בזה ומש"ה לא פסק הרמב"ם כן. וראיתי בישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' תקי"א שהביא ראיה לאא"ז הח"ץ ז"ל מהא דאמר ר"י דדוקא על גבי גחלת אסור מה שאין כן על החרס. והמעיין בסוגיא יראה דגם ר"י ס"ל דסחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא ועל גבי החרס ס"ל דכיון דאינו מתכוין שרי ולא שייך בזה מוליד ריח ועדיין יקשה הא מוליד ריח בפירות ולזה מתכוין בפירוש וע"כ דאין מוליד ריח שייך באוכלין. והנה מלבד דהמעיין בסוגיא לא ימצא שום הוכחה לזה דר"י מודה בזה אלא אף אם נסכים לזה אין קושיא דהא ס"ל כיון דאינו מתכוין רק להכשיר האוכל לא שייך אולודי ריחא וכמ"ש הר"ן ודו"ק וע"ש מ"ש עוד בזה. ובמ"ש למעלה הן נסתר מחמתו כל מ"ש בזה דבאמת גם הט"ז והמג"א ס"ל דמותר לתת תבלין או שאר דבר לקדירה אף דמוליד ריחא ואף בשבת מותר כמ"ש הח"ץ שם בראיות והנני יוסיף דהרי בביצה שנולדה ביו"ט מבואר בסי' תקי"ג דכיון דלחזותא עביד לא בטיל הרי דמותר בזה וע"כ משום דאין כוונתו רק להכשיר האוכל דאין נפקא מינה לו לענין אכילה במראיתו וראיה ברורה לזה דהרי לשיטת הח"ץ דמדמה אולודי ריחא בבשר אדם לצביעה באוכלין ומדמה בשר אדם לבשר בהמה אם כן דון מינה להיפך דכמו דאין צבע באוכלין כן אין צבע באדם והרי קי"ל בסי' ש"ג סכ"ג דהנשים חייבות על סרק משום צובעת וע"כ צ"ל כיון דדרכה בכך שייך צביעה וכמ"ש המג"א בסי' ש"ג שם בהדיא ובסי' ש"ך שם והוא הדבר אשר דברתי ועיין בשבת דף צ"ה כוחלת משום צובעת ואף דהערוך והרמב"ם לא גרסי כן ועיין בהשגות הגאון מהרי"פ שם בכ"ז מבואר דעכ"פ שייך צביעה בזה ועיין בב"ק דף ק"א כגון דצבע קיפא הרי דשייך צביעה בבשר בעלי חיים אם דרכו בכך ועיין בסמ"ג בתוס' שבת סי' ש"כ שכתב בהדיא דבדרכו בכך שייך צביעה. ודון מינה ואוקי באתרין לענין אולודי רירא דשייך גם כן בבשר בעלי חיים והוא הדין באדם. וע"כ נלפע"ד העיקר כהט"ז והמג"א וילדות היה בי שהעזתי פני נגד הנשר הגדול אא"ז הח"ץ ז"ל אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס והפוסקים וכגון דא תלמיד אל ישתוק בפני רבו ובפרט שהוא להחמיר כנלפענ"ד ע"כ כתבתי שם: