שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ס״ט (ח׳)

והנה הגיע לידי שנית מ"ש החריף הנ"ל לפקפק בדברי במ"ש דהוה לא חזרה שליחות אצל המשלח דהא כל הטעם דלא חזרה שליחות אצל המשלח הוא משום דשלוחו של אדם כגופו וא"כ היאך תוכל להיות שליח לקבלה לעצמה והא היא אינה יכולה להיות שליח לקבלה שלה ואם כן אינה כגופה וא"כ כ"ז היכא דבעי שליחות אבל היכא דלא בעי שליחות כלל כמו מעילה לא שייך זאת. הנה רואה אנכי שרוצה לחדש לעצמו טעם חדש והרי רש"י ביאר הטעם דשליחות ל"ש רק כשחוזר ואומר עשיתי שליחותך משא"כ היכא שנעשה בעל המעשה לעצמו ניתק שם שליחות ואם כן גם במעילה ניהו דבחש"ו מעל בעה"ב היינו דכיון דהחש"ו אינם בני דיעה והוה אינם בחיריים אם כן הוו כבעה"ב עצמו שמעל ע"י בע"ח כגון פול וקוף דלא שייך בזה שם שליחות אבל ע"י בעל בחירה כל דבטל השליחות ונעשה בעל מעשה לעצמו איך ימעול הבעה"ב וכמ"ש בראשונה ומה יסכון בהכפל הדברים ולא בהכפל הדברים יתחזקו הענינים והאמת עד לעצמו ומ"ש עוד דלפמ"ש בתוספות דקושית הש"ס היא בנזכר השליח ואם כן בזה הוה שליח לדבר עבירה טרם שנזכר ושוב חזרה שליחות אצל המשלח עכ"פ קודם שנזכר ודמי למ"ש הרשב"א לחלק בין הך דגיטין דף כ"ז ובין הך דדף ס"ג שהבאתי למעלה הנה לכאורה יפה טען אבל אחר העיון אינו נכון דכל הטעם דכתבו דבנזכר שליח מיירי כתבו התוספות משום דבשוגג יש שליח לדבר עבירה דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והוה המשלח חייב הנה בזה לא שייך חזרה שליחות אצל המשלח דכל שאם היה נזכר לא היה עושה פשיטא דבטל השליחות וע"כ צ"ל דאם נזכר מכל מקום היה עושה ואם כן שוב אז היה בעל מעשה לעצמו ושוב ל"ש שליחות בזה ומה בכך דבשוגג יש שליח לדבר עבירה היינו משום דהשליח לא פשע אבל מ"מ שליחות בטעות היה ולא יפול שם שליחות בזה וז"ב ופשוט. ומ"ש על דברת הטור שכתבתי לישב דבטביחה כיון דעשה שליח ושם גלתה התורה דיש שליח לדבר עבירה גורר אף איסור שחיטה בשבת בהדייהו וע"ז תמה מעלתו דאם כן איך כתב הרמב"ם דאינו חייב מיתה על שבת הא הוה שליח לדבר עבירה במחכ"ת זה אינו דאטו בשביל שאלים השליחות דלא לתבטל אף שנתערב עוד איסור בו מכל מקום על זה האיסור של שבת א"א לחייב להמשלח הא הוא לא רצה שישחוט בשבת ועכ"פ שלוחו לא הוה ואף דלא נתבטל השליחות של הטביחה בזה אבל עכ"פ די שיפקיע את עצמו שיהיה השליחות חל לענין טביחה אבל לא שיתחייב המשלח בשביל שבת. ובלא"ה נראה לי בישוב דברי הטור דהנה כבר נודע מ"ש אא"ז המג"ש בשו"ת פ"י חלק יו"ד סי' ק"ל להקשות בהא דאסרו אמירה לעכו"ם משום שבות וכן בישראל שקיבל שבת מקודם דאסור לומר לישראל אחר שיעשה מלאכה כמבוא' באו"ח סי' רס"ג ואמאי לא יאסר משום שליח לדבר עבירה דבכה"ג שאין אחר ב"ח שוב יש שליח לדבר עבירה וכתב בספר בית מאיר סי' וא"ו דהתורה לא אסרה שליח לדבר עבירה רק בדבר שאסור מצד עצמו והוה דבר שתיעבתי לך לעשות אבל בשבת שעיקר הכונה שינוח בשבת אם כן כל שגופו אינו עושה מלאכה לא אכפת לן וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות והקשיתי ממה דאמרו בחולין דף קט"ו דמעשה שבת לתסרו מכל שתיעבתי ואמרו דכתיב קרא היא קודש ואין מעשיה קודש וצריך לומר דכל דגלתה התורה דאין מעשיה קודש באמת שוב אין המעשה מתועב רק מה שלא נח בשבת והארכתי בזה ולפ"ז נראה לי ברור דע"כ לא שייך לומר דכל שנתערב איסור אחר בטל השליחות רק בשאר איסורים דנופל עליו תואר שליחות לומר מיגו דבטל השליחות לענין איסור האחר דלא גלתה התורה דיש שליח לדבר עבירה רק במעילה לבד ולא בשאר איסור אבל בעשה שליח לשחוט בשבת דעל איסור שבת לא שייך כלל ענין שליח לדבר עבירה דבשבת עיקר הקפידא על גופו שיניח והרי גופו נח וא"כ שוב שפיר חל השליחות על הטביחה ולא שייך לומר מתוך שבטל השליחות לענין שבת דבשבת אינו נופל כלל ענין שליח לדבר עבירה וכעין זה כתב הקול יעקב הספרדי הובא בשעה"מ פי"ב מנדרים במי שהקדיש שני בהמות ונמצאת אחת מהן בעלת מום דלא שייך בזה נדר שבטל מקצתו בטל כולה דעל בע"מ לא חל כלל ההקדש וה"ה בזה דלא שייך בזה לבטל השליחות מחמת שהיא לדבר עבירה דבענין שבת לא יפול כלל שם שליח לדבר עבירה וכמ"ש: