שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ס״ו (ח׳)

והנה בתוס' שם ד"ה חדא חקרו בטעם הנהוגות בזמן הזה כי אנן לא קי"ל כשמואל דלא קי"ל כשמואל במקום ריב"ל ועיקר הטעם משום ניקור ובזה"ז לא שייך ניקור דאין נחשים מצויים בינינו וכתבו שיש קצת לאסור משום שמולחין הקיבה בעורה ואוכלין איסור דבב"ח והיא תמוה מאוד דלמה ליה לנקוט טעם דבב"ח ות"ל משום דמעמיד בעור נבילה וכבר תמה בזה הכו"פ סי' פ"ז ונדחק ואני מוסיף דלא קי"ל משום חשש דשמואל דקי"ל כריב"ל נגדו ואם כן מנ"ל לתוס' דמשום בב"ח חיישינן טפי מעור נבילה. אמנם נראה דהנה באמת הטעם דלא אמרו כל האמוראים טעם דשמואל נ"ל משום דבאמת הרמב"ם בעצמו הקשה והלא עור קטן הוא ויש ששים נגדו וכתב משום דמעמיד לא בטל והראב"ד לא ניחא ליה בזה דמה בכך שמעמיד והוה כמו בעין סוף סוף לא נרגש הטעם וגם דעת המהרש"ל דמעמיד בטל בששים וע"כ לא בחרו טעם זה ולפ"ז אתי שפיר דהנה כבר נודע דהיתר בהיתר לא בטל והיינו טעמא דכלאים דלא בטל דכך לי מרובה כמו המיעוט דכל אחד בפני עצמו היתר ובהתחברם יחד נאסר ולא ידענו מי האיסור ומי ההיתר וע"ז הקשו התוס' והרא"ש מבב"ח וכתבו כיון דבטעמא תלוי מלתא כל שאין כאן טעם בטל שם בב"ח מינה ועיין לקמן סי' רצ"ט בט"ז וש"ך ולפ"ז בדבר המעמיד כיון דעכ"פ אי אפשר לומר דליתא במציאו' שם בב"ח כלל דהרי הוא מעמיד והוה כמו בעין מה בכך דלא נרגש הטעם מכל מקום כל דאיכא שם בב"ח לא שייך ביטול דכך לי המרובה כמו המיעוט והא דאמרו בחולין דף קט"ז דהמעמיד בעור קיבת כשירה אם יש בנותן טעם דתלוי בנו"ט צ"ל כמ"ש התוספות בחולין ובע"ז ביארו יותר זה מפני דצונן בצונן היא ולא שייך כלל בב"ח ועיין בשו"ת מהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ג'. אבל כאן דביארו התוספות שנמלח ומליח הרי הוא כרותח ואם כן כל דשייך שם בב"ח שוב מקרי דבר המעמיד ודו"ק היטב. ומכאן ראיה ברורה לדעת מהרי"ט שם והפר"ח השיג עליו ריש סי' פ"ז ולפמ"ש דבריו מוכרחים ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ. אחר שכתבתי כל זאת מצאתי בשו"ת פר"ת סי' ל"ב שהאריך בענין מעמיד וראיתי מה שהקשה על המרדכי דמתיר מטעם זה וזה גורם והא כיון דמעמיד בכ"ש אסור א"כ אף זה וזה גורם אסור. ולפמ"ש למעלה אין קושיא דכל שזה וזה גורם שוב לא שייך מעמיד וטפי היה לו להקשות מכל מ"ש למעלה וגם מ"ש להוכיח דמעמיד כל שאין נותן טעם לא שייך מעמיד אף בשאר איסורין הנה במה שכתב נגד כל הפוסקים דמעמיד באלף לא בטיל א"צ תשובה והראיה שהביא מחולין דף צ"ט גבי שאור שחמוצו קשה כבר קדמו היש"ש הובא במ"א סי' תמ"ב שרצה להכריע נגד כל הפוסקים ובאמת שאין ראיה משם ועיין בפר"ח סי' צ"ח ס"ק ד' באורך לענין מחמץ שבירר הסוגיא הלז ומ"ש הפר"ת ממקפה שהיה בו תבלין ונגע טבול יום במקצתו שאין פוסל כולו אף שהיה מתבל זה ודאי אינה ראיה דמחמץ ומתבל אינו רק דרבנן ולכך לא פסל בטבול יום באופן שאין ראיותיו כדאים להכריח נגד כל הפוסקים גם שאר דברים שהאריך המעיין יראה שיש לדחות והנה דברי רש"י בחולין נאחזים בסבך במ"ש לדחות דברי היש מתירין משום נ"ט בר נ"ט דהו"ל חנ"נ ומב"מ דל"ל שני טעמים ויעויין במהר"ם שיף שקיהה בזה ולפענ"ד נראה דרש"י בא לדחות שיטתם אף אם נימא דקיבה פירשא בעלמא בקרוש למפקע שם חלב מינה ולפ"ז לא היה מקום לומר שיאסר משום מב"מ דהרי החלב עם הגבינות הוי לי' כמבשא"מ דהא החלב הו"ל פירשא בעלמא וחשוב כשא"מ ועיין בר"ן ס"פ כל הבשר שכתב כעין זה ולכך כתב רש"י דעכ"פ הו"ל חנ"נ ונעשה כבר גוף איסור אם כן מה בכך שפירשא בעלמא הא סוף סוף נעשה איסור ואוסר אח"כ משום מב"מ ול"מ ששים וא"ל דפירשא בעלמא לא חשוב מינו דזה דוקא אם היו באין לאסור משום החלב אבל כל דכבר נעשה איסור שפיר יוכל לאסור ומקרי מב"מ וז"ב מאד: