ובזה אמרתי לבאר דברי רש"י בע"ז שם שכתב בד"ה תרתי דחמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו ודבריו תמוהין מאד כאשר תמה הרא"ש דלמה לא יותר גם באכילה וגם למה צריך להשליך אחד לים. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה דעת הראב"ד הובא בר"ן באלפסי ובב"י באו"ח סי' תמ"ז דאף דחמץ בפסח אסור במשהו היינו דוקא באכילה ולא בהנאה והשיג על הרי"ף שכתב דבחמץ בפסח אוסר אף במשהו אף בהנאה וע"ז כתב הראב"ד דמנין לו זאת שיהי' אסור בהנאה ועיין ברא"ש אך לפענ"ד נראה דתלוי בשני הטעמים על מה חמץ אוסר במשהו דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם משום דלא בדילי מיניה וגם מפני חומר כרת שיש בו ועיין מ"א סי' תמ"ז ס"ק ה' ולפ"ז זהו לענין אכילה שייך לאסור במשהו משום דלא בדילי מיניה וגם שיש בו כרת אבל לענין איסור הנאה דכבר בדיל מיניה בשביל שאסרו באכילה במשהו וגם כרת לא שייך בא"ה אם כן שוב מהראוי להתיר. אבל אם נימא דהטעם דהוה דשיל"מ כמ"ש הרמב"ם וא"כ גם לענין הנאה שייך לומר עד שיהנה באיסור יהנה בהיתר וזה ברור לדעתי:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ס׳ (ב׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.