אשר הארכת במי שדינו להיות נשבע ונוטל ויש לו עד המסייע אם עד המסייעו פוטרו וכתבת דיש מקום לומר דכל הטעם דעד המסייע פוטר יליף הרא"ש ריש בבא מציעא מק"ו דאם יכול העד לחייב המוחזק שבועה מכל שכן שנפטר על ידו המוחזק ולפ"ז זהו כשהמוחזק יש לו עד המסייע אבל כשנשבע ונוטל אין מהראוי שיפטור עי"ז הנה מצד הסברא לכאורה דבריך נכונים אבל הדין דין אמת שכן מבואר בש"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף ו' בהג"ה דגם כשנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע דנפטר ומקורו הוא בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א והביא ראיה מהא דאמרו בשבועות דף ל"ב הכל מודים בנסכא דר' אבא וק' כיון דבמחויב שבועה וא"י לישבע משלם צריך שכנגדו לישבע וכמ"ש שם ראיות לזה ולפי"ז יקשה הא מצי לומר מי יימר דמשתבעת וכדאמרו שם גבי חשוד מי יימר דמשתבעת וע"כ דבזה א"צ לישבע דהעד מסייעו ע"ש ובאמת שלפמ"ש הש"ך שם ס"ק ל"ה דכל דהעד מחייב שבועה לא יוכל לעשות שתי פעולות לחייב שבועה ולפטור לזה שמסייעו ואם כן אין ראיה משם דאכתי יקשה מי יימר דמשתבעת וא"ל דהעד יפטור אותו דזה אינו דהא העד חייבו לשכנגדו ואדרבא כאן עשה פעולה טפי דהא הו"ל על ידי זה מחויב שבועה וא"י לשבע משלם וגורם ממון רק שהיה יכול לפטור עצמו בטענת לא חטפתי וכמ"ש בשו"ת מיימוני שם אבל כעת עשה פעולה לממון מכ"ש שלא יכול לפטור עי"ז לשכנגדו:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן נ״ג
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.