שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן מ״ה (ח׳)

והנה שאל אותי תלמידי המופלג כמר סענדר ני' דמהיכן יליף הרוקח והט"ז דהא הט"ז כ' בסי' שצ"ז דכל שמת ואנו מסופקין אם מת מקודם או אח"כ ל"ש להעמיד על חזקת חי ה"ה כאן כל דכבר מת ומסופק על שעת הנגיע' אם כבר מת לא שייך חזקת חי ומה מדמ' להך דמצה דשם יש להמצה חזקת כשרות ואינו עלול שיפול לתוכו חמץ. והנה לכאורה השבתי דהט"ז יליף בהדרגה דבאמת צ"ב בלא"ה דהא הך דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן אינו רק לקדשים ומה ענינו לענין מצה. אך נראה דבאמת הך דנגע באדם הוא טמא אף ברשות הרבים דספיקו טהור וא"כ ע"כ דמחזיקין איסור למפרע אף ברה"ר דספיקו טהור ועיין תוס' ריש נדה ואם כן הוא הדין במצה דמחזיקין איסור כיון דעכ"פ מחזיקין חזקה דהשתא למפרע ואסרינן מספק אף דשם הוה ברשות רבים דספיקו טהור אפילו הכי לענין קדשים מחמירין הוא הדין היכא דאיכא חזקה גם כן מחמירין בחזקה דהשתא. אמנם באמת עדיין תמוה דהא חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא אינו כלום ול"ח כלל ומ"ש הכא. אבל באמת לק"מ דהרי שם בנגע באחד עכ"פ הי' לזה חזקת חי רק שכעת הוא מת ניהו דכל שכבר מת אזלא לי' חזקת חי מכל מקום עכ"פ נסתר מחמתו חזקת חי מכ"ש במצה דלא שייך כלל חזקת מצה דאטו המצה נתחזקה בחזקת מצה אנן מסופקים על המצה אם היה לה חזקת מצה כלל דדלמא נתחמצה מעיקרא ונמצא החזקה דהשתא אינו רוצה לסתור כלל החזקה קמייתא רק דמחזיקינן עי"ז שלא הי' להמצה חזקת מצה כלל ובכה"ג חזקה דהשתא מגיד על החזקת מצה מעיקרא: