שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן מ״ג (ח׳)

שוב ראיתי בר"ן שכתב ליישב דלכך סמכינן בכלבית אחת ומתירין כל הציר בשביל זה ובטרית בעינן שיכיר ראש כל אחד ואחד משום דבציר שאין בו דגים כלל שפיר סמכינן על הכלבית דציר דגים אינו רק דרבנן אבל בטרית כיון דלענין אכילת הדג צריך הכרת ראש ושדרה אפילו על צירן גזרו משום גופן שכיון שצירן מעורב בגופן אי שרי צירן אכלי נמי גופן ע"ש ולפמ"ש י"ל להמתיק הדברים דכיון דהספק על דאורייתא ודרבנן יחדיו אין להקל בספיקן דרבנן ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית הש"ך בס"ק כ' דלמה כתב זאת בשם י"מ והא ש"ס ערוך הוא דאר"פ הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת והרי הפלוגתא היא בציר דוקא ואפ"ה בעינן שיכיר כל אחד והיא תמיה גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם שפיר בעינן שיכיר כל אחת דאל"כ היה הספק על דאורייתא ודרבנן ביחד וא"כ כל שאנו אוסרין בשל תורה ע"כ לא היה מועיל גם בדרבנן הסימן דאם לא כן הי' זלזול ולכך בעינן שיכיר כל אחת ואחת אבל בכלבית דהכלבית היה הסימן שע"כ ציר טהור ולכל הפירושי' היא סימן ע"ז אם כן ממילא אף שנחמיר על הדג עצמו מ"מ לא יהי' זלזול לדרבנן דנימא דלכך הציר מותר משום דהכלבית מעיד שהציר הוא מדגים הטהורי' דאל"כ לא היה הכלבית משוטטת בו ולכך הוצרכו הרמב"ן והרשב"א לומר דהאיסור הוא אטו גופן וא"כ עכ"פ לא נשמע מהש"ס בהדיא ומיושבין דברי הש"ע שהעתיק בשם י"מ ודו"ק כי הוא נעים ונחמד וחריף: ובמ"ש יש ליישב דברי הדרישה שהש"ך ס"ק כ"ג תמה עליו. ולפמ"ש באמת הציר אסור מצד שלא יהי' זלזול ואם כן ממילא החתיכה הטהורה נאסרה משום שקבלה טעם מציר ולא שייך לומר דציר עצמו מותר דזה אינו דכל שיש גופן וצריך להחמיר בגופן צריך להחמיר גם בציר שלא יהי' זלזול לדרבנן ודו"ק היטב. ומן האמור נרא' שצדקו השלשה גדולים שלשת הרועים אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ' והכנסת יחזקאל והחק יעקב סי' תפ"ט שהשיגו על לחם משנה על המשניות שרצה לחדש דמשקין היוצאין מן החדש כגון שכר שמבשלין משעורים דמותר דזיעה בעלמא היא ולא שייך בזה איסור חדש וכדאמרו בפסחים דף כ"ד והם השיגו ע"ז דבחולין דף ק"כ מבואר דמשקין היוצאין מהם כמותן והרב בעל פ"י בק"א לקידושין בפסק של חדש האריך בזה ליישב דלכך הוה כזיעה בעלמא דכיון דשאר פירות אינן עומדין למשקין משקין היוצאין מהן הוה זיעה בעלמא וכמו דאמרו בציר דזיעה בעלמא היא ע"ש שהאריך לבאר הדברים בישוב הסוגיות ואני אומר דלפמ"ש הש"ך דבציר דגים גופא דאמרו דזיעה בעלמא היא היינו ביצא ע"י מליח' ולא ביצא ע"י בישול דאז יוצא גוף הטעם ואם כן הוא הדין בחדש של שכר שנתבשל השעורים אף בשאר פירי דאינו עומד למשקה היינו אם סחטו מהם בלי בישול אבל היוצא ע"י בישול הו"ל משקה ממש ולא מקרי זיעה וז"ב לפע"ד. ובזה נלפענ"ד לישב הסוגיות דהא דאמר דזיעה בעלמא היא היינו ביצא שלא על ידי בישול דאז מקרי זיעה אבל ביצא על ידי בישול בזה צריך למעט בחולין מקרא היינו אף ביוצא על ידי בישול דיצא גוף הטעם אבל בחדש דנתרבה שמשקין הוה כמותן כל שיצא ע"י בישול הוה כמותו. ומיושב קושית התוס' בפסחים ובחולין שם ושם ויש להאריך בזה. ובזה יש לישב קושית התוס' בפסחים שהקשו דהא טעם כעיקר ולפמ"ש י"ל דוקא ע"י בישול שיוצא טעמו ממש משא"כ כאן דמיירי בלא יצא על ידי בישול. ובזה מדוקדק דברי רש"י שכתב דאי אשמועינן פירא גופא ופירש"י דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזים. ולכאורה למה פירש שבישל דוקא. ולפמ"ש אתי שפיר דאי היה מיירי שבישל אז ע"כ מיירי בפירי עצמו ומטעם דהוה שלא כד"ה דאי במשקה מיירי ומטעם זיעה הא בבישול יוצא גוף הטעם אבל השתא דל"מ בבישול אם כן י"ל דמשום דזיעה בעלמא הוא ודו"ק היטב ועיין בח"ץ ז"ל שם שכתב לחלק בין ברכה דצריך להיות דוקא פרי ולא באיסורא ועיקר תלוי בטעם ע"ש. ואני כתבתי בגליון שם דמדברי תדר"י בפרק כיצד מברכין גבי רוב שאר תמרי דאף שהן בעין כיון דלגבי ערלה לא חשיבי משקין גם לענין ברכה נמי וזה נרא' קצת סתירה להח"ץ ויש לדחות דתדר"י בדרך כ"ש א"ש דאם לענין ערלה לא חשיב משקה מכ"ש לענין ברכה אבל אין במשמע מדבריו וצ"ע אבל מ"ש נכון. אחר כמה שנים ראיתי בספר בית יעקב באו"ח סי' תפ"ט האריך בענין חדש הוא ואחוזת מרעהו הרב מוהר"י טרילנגין ז"ל ושניהם גם יחד הזכירו מדברי הש"ך הנ"ל דבע"י בישול לא הוי זיעה בעלמא והוא הדין לענין חדש והאריכו בזה ונהניתי. גם הרגיש שם מדברי התוס' בע"ז הנ"ל על דברת הש"ך ואכ"מ לקבל ארוך. אחר זמן רב הגיע לידי ספר שמלת בנימן על הלכות נדרים סי' רט"ז וראיתי שהקש' על הש"ך הנ"ל מהא דמקשה בנדרים דף נ"ב ע"ב על רמב"ח מהא דאמר ר"י מעשה ואסר עלי ר"ט ביצים שנתבשלו עמו וא"ל אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר ויש בו בנותן טעם הרי זה אסור ואם איתא מה ראיה שם נתבשלו ויצא הלחלוחית ועיקר הטעם משא"כ ביוצא מהן דאינו לחלוחית ממש ע"ש ודבריו תמוהין דמה שייך שם לחלק בין יוצא מהן או נתבשל עיקר תלוי בכוונת הנודר וכ"כ הוא בעצמו אבל דקארי לה מה קארי לה ותדע שהרי רבנן מתירין בנודר מן הבשר ברוטב ובקיפה והרי רוטב ודאי ע"י בישול הוא ואפ"ה מותר ולא אסרו רק באמר בשר זה עלי והיינו משום דאלו אסור אף ביוצא מהן וז"פ. גם מה שהקש' שם לשיטת הפוסקי' דיש לחלק לענין משקין היוצאין מהם דדוקא בזיתים וענבים משקין היוצאין מהם כמותם משא"כ בשאר משקין אם כן מאי מקשה שם מקונם פירות אלו דמותר ביוצא מהן דלמא שם הוא דמותר משום דהוא שאר פירות משא"כ בעיא דרמב"ח דקאי על המשנה דמיירי בזיתים וענבים דשם משקין היוצאין מהן כמותן גם כן אין מקום לזה דעיקר איבעיא דרמב"ח היא בשביל דמסתפקא אי לשון אלו דוקא ואם כן תלוי בכוונת הנודר ולשון בני אדם ומה ענין משקין היוצאין מהם כמותן לכאן ובלא"ה אטו ליכא בזיתים וענבים רק השמן והיין היוצא מהם והאיכא עוד דברים הנעשים מזיתים וענבים והרי עכשיו נתגלה שמשמן הנקרא ריפ"ס איי"ל נעשה מהגרעין הנשאר לאחר כתישת השמן לחם ממנו ואם כן אסור גם בזה ובזה ליכא משום משקה וע"כ דאין ענינו למשקה היוצא מהן רק אחר כוונת הנודר הן הן הדברים וליתנהו לדברי' האלו. וזה המחבר כה דרכו לכתוב הכל לפום רהיטא בלי עיון היטב הד"ק במחכ"ת: