שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ד׳ (ב׳)

והנה בהא דאמרו בגיטין דף ה' דמ"ס כיון דאשה כשרה להביא את הגט זימנין דמייתי לי' איתתא וסמכי עלה ולכך בעי שלשה וקשה הא גם בשלשה זימנין דסמכי עלה וכיון דהיא לאו בת דין כלל א"כ הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול בדיינים דפסול ומה הועילו בתקנתם אמנם יש לדחות דאם יש שלשה מבלעדה ולא צריך צירוף מהכ"ת לצרפה והא לא צריך צירוף דהא יש כאן שלשה מבלעדה וניהו דבדרבנן עד נעשה דיין אבל מה"ת לצרף אותה הא יש שלשה בלעדה משא"כ בשנים אבל ברש"י שם דכתב דאשה לא חזיא לצרופי לתלתא משמע דלא חזיא לצרופי אבל פסולי לא מפסלי. מיהו לפמ"ש למעל' יש לדחות דהא יוכלו הדיינים השנים אח"כ לקיים הגט אח"כ בלי צירוף האשה ויהי' כשר דלא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא בדיינים ועיין באהע"ז סי' צ"ו בב"י שמביא תשובת הרשב"א וקבעו הרמ"א סכ"א להלכה דאם נשבעה לפני שלשה שהם קרובים דצריכה לישבע שנית וקשה דנימא דבדיינים נמצא אחד מהם קרוב או פסול אין בטל הכשרים הנשארים וקשה הא מה"ת ד"מ בחד ואף דמדרבנן צריך שלשה וחז"ל אלמוהו לתקנתם וכמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בכ"מ פ"ג מסנהדרין ועכ"פ כל שהי' בטעות וסברו שהם כשרים הרי נתקיים תקנת חז"ל וכעין שכתב הש"ך לענין בדיקת הריאה דכל שנעשה תקנת חז"ל אף שיש הכחשה כשר וה"ה כאן אמאי יפסול בזה הא לא גרע מחד דג"כ כשר בד"מ ובפרט לשבועה. ומיהו בלא"ה צ"ע דהא זה אינו רק מדרבנן מה שצריך ב"ד של שלשה לענין שבועה ובדרבנן ודאי כשר אף שנצטרפו קרוב או פסול וצ"ע ועיין בק"א להפלאה שתמה על הרמ"א הנ"ל בגוף הדין ע"ש טעמו וצ"ע. אבל בגוף הדין אני תמה דלפע"ד ש"ס ערוך דלא נתבטל כל הדיינות מהא דאמרו בסנהדרין דף ל"ו ד"מ וד"נ מכות קידוש החדש וכו' אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין אלא אחת הרי מבואר דעכ"פ אחת מונין להם אף דבד"נ יש בו שלש ועשרים ולא אמרינן דלא נתבטל כל הדיינים בשביל שנמצא קרוב או פסול ועיין תוס' שם ד"ה אין שכתבו דמשום קידוש החדש איצטריך דאם לא כן לענין דין פשיטא דאין קרובים כשרים. ולפמ"ש דקי"ל דעכ"פ נחשב לאחד דהוה אמינא דכל הדיינות בטלה וצ"ע בריב"ש סי' תי"ג שם לא הרגיש בזה. ובזה אמרתי ליישב דברי רבינו בפי"א מסנהדרין ה"ג שכתב דבד"מ ג"כ אב ובנו מונין לו שנים ותמה הראב"ד ז"ל דבש"ס הגירס' דד"מ מונין לו אחד ולפמ"ש יש לומר דזה תלוי במה דנחלקו ריש סנהדרין אם מדאוריית' בעי שלשה או מן התורה א"צ רק אחד דאם נימא דמה"ת בעי שלשה שוב כל הדיינים בטלים דהו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל אם נימא דמה"ת סגי בחד ורק מדרבנן צריך שלשה והרי כבר נודע מ"ש הכנה"ג בחו"מ סי' של"ו בהגהת הב"י אות ד' דבדרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול ואם שם בפסול דרבנן קמיירי אפשר דגם במה דא"צ מנין רק מדרבנן כל שאינו רק מדרבנן אוקמוהו אדאוריית' דהא כל הגזירה לא היה רק משום יושבי קרנות וכל דלא הי' יושבי קרנות מה בכך שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מ"מ מה"ת סגי בחד. ומעתה יש לומר דהתוספתא והש"ס שם אזלי אם נימא דמה"ת בעי שלשה ושפיר פסול אם נמצא אחד מהם קרוב. אבל הרמב"ם דפסק בפכ"ה מסנהדרין דבחד סגי מן התורה ועיין בכ"מ שם ובש"ע חו"מ סי' ג' ס"ק א' בש"ך ואם כן שפיר פסק דמונין להם שנים. איברא דעדיין קשה דניהו דלא פוסל הקרוב כל הדיינים אבל עכ"פ איך נוכל להכשיר בקרוב סוף סוף אין כאן ב"ד של שלשה. אך נרא' דבאמת אהניא לי' שיטתו לרבינו דרבינו שם כתב דהא דמונין לה כאחד או בשנים הוא בשעת משא ומתן של הדין שומעין גם סברת התלמוד אבל בגמר דין אין גומרין את הדין בקרובים ע"ש בהלכה ח' ט' ולפ"ז כיון שיש כאן יותר משלשה אם כן אין הפלפול רק אם יפסול את השאר ולכך בשעת משא ומתן הו"ל כמו עדים דיכולין לומר למחזי קאתית וע' בהשגת הראב"ד שם דמדמה לה להא דאמרי למחזי קאתית אף בשעת גמר דין. אבל באמת צדקו דברי רבינו דבשעת גמר דין הו"ל כמו הגדה דפוסל ורק בשעת ראיה כשר כל דלמחזי קאתי ועיין בסי' ל"ו ובפרט לפמ"ש הש"ך בס"ק ג' דכל דשניהם לא כוונו להעיד פוסל אף דהפסולים לא כוונו להעיד כיון דגם הכשרים לא כוונו להעיד ע"ש ולפ"ז בשעת גמר דין אם כן פסול דלא שייך לומר שלא כוונו לדין דבשעת גמר דין פוסל דהא כולם כוונו לדין או שלא כוונו לדין אבל בשעת משא ומתן שפיר כשר האב ובנו דהוה כמו דאמרו למחזי קאתי דפשיט' דהאב הוא עיקר הדיין והבן נושא ונותן עמו וז"ב. וז"ש בתוספתא ולא ישב בצדו אלא יעמוד וילך לו והיינו שלא יצטרף עמו בשעת גמר דין דאז מוכח דגם בשעת משא ומתן לא נצטרף עמו לדין רק לשאת ולתת בדין והוה כמו למחזי אתית וז"ב ומיושבים כל דברי הרמב"ם כמין חומר. וראיתי שגם הר"ן בחידושיו לסנהדרין תמה על רבינו. ולפמ"ש אתי שפיר ויש להמתיק הדבר דכל דצריך לסברת רבו יש לומר דשייך למחזי קאתית דאינו רק נושא ונותן עמו ולא נתכוין לדין אבל כשהוא חכם ומבין מדעתו שוב יש לומר דנתכוין לדון ופסול. ולכך רבינו דפוסק בד"נ כל שהוא חכם ומבין מדעתו מונין לרב ותלמיד כשנים כמ"ש בב"י ממילא בה"ז וח' וט' דמיירי כשצריך לסברת רבו שפיר יש לומר דבד"מ כשר דהא למחזי קאתי וכמ"ש. ובזה מיושב מה שהקשה בתומים סי' נ"ח על הרמ"א דכתב דבטהרה וטומאה אף שצריך לסברת רבו מונין לו שנים והא להרמב"ם ע"כ בד"נ מיירי דלא למד אותו הפעם ע"ש שהאריך ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק כי קצרתי עכ"פ מבואר הדבר דאינו פוסל קרוב או פסול בדיינים ודו"ק: