שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ל״ו (ב׳)

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

מכתבם הגיעני תמול והנה אשר דרשתם ממני במניקת שמיד בהולדו שכר אבי הילד מינקת להילד ולא התחילה להניק ואחר ג' חדשים מת הבעל אמנם המניקת יש לה בעל והארכתם במה שנחלקו האחרונים אם בנתנה בנה למניקת צריכה להיות פנוי' או מותרת להיות אף נשואה ודעת הכנ"י והנוב"י שצריכה להיות דוקא פנוי' והנה אף כי לדעתי אין מקום בנידון זה לכל הפלפולים כאשר יתבאר מ"מ אכתוב מה שהקשה למעלתם אם חיישינן שמא תנשא ותתעבר. מה בין פנוי' לנשואה גם בפנוי' ניחוש שמא תנשא ותתעבר והארכתם בזה. הנה לדעתי לא קשה דכל הטעם דחיישינן שמא תתעבר הוא משום דרוב נשים מתעברות ויולדות ולפ"ז הא באמת הוי רובא דתלי' במעשה אך כבר כתבו התוס' יבמות ד' קי"ט דמה שנזקק האדם לאשתו לא מקרי מעשה וממילא הוא ולפ"ז זה כשהוא נשואה אבל לחוש שמא תנשא ותתעבר. זה ל"ח דהא תליא במעשה שתלך ותנשא ואח"כ יבא הרוב דמתעברות והוי תלוי במעשה וז"ב דזה החילוק בין פנוי' לנשואה. והנה בשו"ת נוב"י מהדו"ק ח' אהע"ז ס' ס"ה הביא בשם הגאון מוהר"ם ברבי ז"ל שהקשה על מ"ש בשו"ת מיימוני לסדר נשים ס' ס"ד בכהן שנשא אשה מניקת וקודם שנשאה נתנה בנה למינקת ונדרה עד"ר שלא תחזור בה. ואח"כ נודע שיש לה בעל להמניקת והשיגו על הר"י מקורקוס שהתירו שמא יפר לה בעל. דהוי עינוי נפש ואמאי לא חשו שמא תתעבר ותעכר חלבה. דהא הוה נשואה וכל האחרוני' האריכו בזה. וגם אני כתבתי בזה הרבה וכעת אני אומר דלפי מה שהי' דעת מוהר"י קורקוס דהבעל לא יוכל להפר. דהא נדרה ע"ד רבים א"כ שוב אין לחוש שמא תתעבר ותעכר חלבה דהא אסורה לשמש עם הבעל בשביל שמא תתעבר. והיא תכרח לחזור מנדרה ותעבור על הנדר. וא"כ שוב ל"ח שמא תתעבר וע"ז השיגו דהא הבעל יכול להפר דהוי עינוי נפש ושוב חיישינן שמא תתעבר וזה ברור ובזה ישבתי מה דקשיא לי טובא במה שכתבו דהבעל יכול להפר ביום שמעו והרי כבר עבר שמעו ולא יוכל להפר. ולפמ"ש א"ש דבאמת מה שהדירו עד"ר שלא תחזור הבעל לא הי' יכול להפר דמה לו בנדרה הא לא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינה לבינה רק כיון שהרי"ק התיר בשביל שבודאי לא תשמש דלמא תתעבר. א"כ הוי שוב עינוי נפש וע' ביו"ד ס' רל"ד ס' כ"א דאם חשב שאינו יכול להפר ואח"כ נודע לו שיכול להפר חשוב כיום שמעו ע"ש וה"ה כאן וז"ב:
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.