שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן כ״ט (ב׳)

אשר דברת עמי פה אל פה אודות אשר קרה בק' באיש אחד ששכר מחבירו בית לכמה שנים ובתוך אותן השנים היה שנה מעוברת והשכיר לחדשים ולשנה מה דינו. ועל זה אמרת דכיון דעדיין אף אחר השנה הזאת היא עדיין מושכר לו לא שייך הטעם דאמרו קרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ"ש בסי' שי"ב סעיף ט"ו בחו"מ דהרי גם אח"כ היא של השוכר עדיין. והנה לדבריך אם העיבור הוא באמצע השנה לא היה שייך להמשכיר דעדיין שכורה לו ובאמת אי אפשר לומר כן דבש"ס ב"מ דף ק"ב ע"ב ובחו"מ שם לא חלקו כן והכוונ' היא כיון דבודאי תחזור הקרקע לבעלים לכך אף כשהיא ביד השוכר עדיין מקרי חזקת בעליו הראשונים עליו וכמ"ש בתוס' שם בדף ק"ג גבי פרדיסא ועיין מלמ"ל פט"ו מטוען כן דאף במטלטלין כל דלחזרה עומד הבעלים הראשוני' נקראים מוחזקים והמלמ"ל חולק עליו במטלטלין אבל בקרקע ודאי מקרי מוחזק כמ"ש התוס' גבי פרדיסא בהדיא ע"ש. ובזה אני אומר דצדקו דברי הט"ז סי' ק"ג גבי שומא הדרא דכתב בס"ט לחלוק על הסמ"ע דהלוה מקרי מוחזק ומשום כיון דשומא הדרא מקרי הוא מוחזק ומביא ראיה מב"ב דף כ"ה גבי אילן קדם לעיר ואא"ז הח"ץ ז"ל בהשגותיו שם השיג עליו. ולפמ"ש אתי שפיר דברי הט"ז דכל דלחזרה קאי לא מקרי מלוה מוחזק אף שלא נתן הדמים ומידי דהוי כאן דהשוכר עדיין באמת מושכר לו וכבר נתן דמיו דאף בבא בסוף חודש הדין כן והיינו כיון שלחזרה קאי אח"כ והוא הדין בזה כל דלחזרה קאי מקרי הבעלים הראשונים מוחזקים וז"ב לדעתי ודו"ק. ויש להאריך בזה. עכ"פ כאן הדין כן בבירור אך מה שיש לעיין בגוף הדין דמבואר בש"ע דקרקע בחזקת בעליה עומדת ולכך אף דנסתפק אם תפוס לשון ראשון או אחרון הדין עם המשכיר והוא כר"נ דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת וצ"ע דהרי המלמ"ל האריך בפ"ו מעדות ה"ו [ועיין במלמ"ל פ"ב מטומאת צרעת ה"א] דע"כ לא אמרינן אוקמא אחזקה רק בספק מציאות אם נעשה כן או לא שייך לאוקמא אחזקתיה אבל היכא דהדבר ודאי נעשה רק דהספק אם אותה פעולה מותרת או לא איך שייך לומר דבשביל חזקתו אותה פעולה מותרת זה א"א ע"ש וה"ה כאן הספק לפנינו כבר שזה דר באותו בית בחודש העיבור ואנו דנין אם תפוס לשון ראשון או אחרון אם כן איך שייך בשביל חזקתו בקרקע שהיא שלו ודאי שייך החודש העיבור אליו זה א"א לומר דאטו עי"ז ישתנה הדין וצ"ל דלא דמי דשם אנו מסתפקין על הפעולה אם היא מותרת או לא אם כן שפיר אמרינן דבשביל חזקתו לא נשתנה הפעולה ממותר לאסור אבל כאן אנו מסופקים בכוונתו אם כיון לשנים או לחדשים והוא אומר שכוון לחדשים בזה שפיר אמרינן כיון דאם כיון לחדשים אז לא נעשית הפעולה עדן דאמרינן שכיון להשכיר בעד כל חדש והוא אומר שכיון לשנה בזה שפיר נעמידו בחזקתו הראשונ' ובוודאי כוון להשכירו לחדשים ובשלמא אם היינו דנין על גוף הדין אם תפוס לשון ראשון או אחרון בזה שפיר אמרינן כיון דאין הספק על כוונתו רק על הדין איך הדין באומר שתי לשונות איזה לשון נקטינן בזה שפיר יש מקום לומר דל"ש כאן לומר על חזקה הראשונ' נעמידו כיון דהספק על הענין אם הדין דתפוס לשון ראשון או אחרון אבל אם הספק על הכוונה כגון הכא דקי"ל דאף אם אפוכי מיפך ואמר חדשים בראשונה אפ"ה הדין עם המשכיר ואם כן עיקר הספק על כוונתו אם כן שפיר שייך להעמידו על חזקתו וכמ"ש וז"ב: