שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן כ״ו (ב׳)

מה שנסתפקת אם לדבר הרשות מותר לערב ברגליו והבאת דברי הב"י בסי' תט"ו דדוקא בפת אין מערבין רק לדבר מצוה אבל ברגליו מותר לערב אף לדבר הרשות ובש"ע השמיט החילוק הלז ושאלת הלכה מאי. הנה הגאון בעל אהע"ז ז"ל חולק על הדין וכתב כיון דהב"י כתב הטעם משום דעיקר עירוב ברגל לכך יכול לערב לכל דבר אבל בפת אין מערבין אלא לדבר מצוה וע"ז הקשה דהרי לר"מ עיקר עירוב בפת כמבואר בעירובין דף נ"א ואם כן לפי זה מאי פריך בעירובין דף ל"א לימא דר"י דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתי' ואמאי ל"ק דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ ולר"מ בפת יכול לערב לכל דבר אף לרשות ועוד כמה קושיות אשר יבואו לפנינו. ולפענ"ד באמת הטעם דחוק דמה נ"מ אם עיקר עירוב בזה או בזה סוף סוף כל שאינו רשאי לערב אלא לד"מ למה מועיל ברגליו גם לדבר רשות אמנם לפענ"ד נרא' דהנה לכאור' צריך ביאור כיון דעיקר עירוב תחומין קונה בין השמשות ונחלקו אי סוף היום קונה או בתחלתו ולכך כל שהי' בין השמשות כראוי קונה וגם צריך שיהי' קונה שביתה שם בין השמשות שיהיה מקום דירתו שם בין השמשות [ועיין בביצה דף י"ז למקני שביתה ובתוס' שם] ולפי זה הא אסור לקנות קנין בשבת מדרבנן ואם כן היאך נקנה לו בין השמשות הא הו"ל שבות בין השמשות דבשלמא ע"ח וע"ת אף אם נקנה מקודם נמי כשר רק צריך שיהיה בין השמשות אבל כאן עיקר הקנין ביה"ש שיהי' מקום דירתו שם בכל היום היא בביתו רק דצריך שיהי' בכניסת שבת דירתו במקום הלז ואם כן הרי הוא כקונה קנין בשבת דאסור ואף דיש לדחוק עפמ"ש התוס' בעירובין דף ס"ו דהיכי דאינו עושה רק להתיר טלטול ל"ש משום מתנה בשבת ע"ש והוא הדין כאן יש לחלק דכאן שרוצה לקבוע דירתו שם ולקנות שביתתו שם אולי גרע טפי. אך באמת הא קי"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות וא"כ לא אכפת לן בשבות בין השמשות והנה מבואר בסי' שמ"ב דדוקא לצורך מצוה לא גזרו על שבות בין השמשות ולפ"ז זה הטעם דאין מערבין רק לדבר מצוה דעל זה לא גזרו בין השמשות. ולפי זה נ"ל דזה טעמו של הרשב"א דמחלק בין מערב בפת למערב ברגליו. דהנה מבואר בסי' ת"ט ס"ז דבמערב בפת צריך לומר שבזה יקנה שביתה משא"כ במהלך ברגליו כל שהחשיך אף שלא אמר כלום קנה ועיין בסי' תט"ז ס"ב ולפ"ז בשלמא בפת כיון דצריך לומר שקונה שם שביתה אם כן הרי הוא כקונה קנין בשבת אבל במהלך ברגליו שאין צריך לומר כלום לא מחזי כקונה קנין כלל ולכך מותר לערב אף לדבר הרשות. וכעין זה אמרו בשבת דף קמ"ב כיון דסגי בנותן עינו בצד זה לא הוי מתקן ולפ"ז הוא הדין בזה וז"ב בטעמו של הרשב"א. ולפ"ז כיון דעיקר הטעם היא בשביל קנין אם כן אף אם עיקר קנין בפת כיון דבפת צריך לומר שקונה שביתה שם אם כן לכך אין מערבין רק לדבר מצוה אף לר"מ ואם כן אין מקום לכל קושיות אהע"ז ז"ל. ובזה מיושב היטב מה דמקשה באהע"ז שם מהא דאמרו בפסחים דף מ"ט ההולך לשבות שביתת הרשות והקשו בתוס' שם דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה והרי שם בהולך ברגליו מיירי וע"כ דאף בהולך ברגליו אין מערבין רק לדבר מצוה והיא קושיא גדולה על הרשב"א. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כל הטעם דברגליו מערבין אף לדבר הרשות כתבתי משום שאינו ניכר הקנין והנה הב"י כתב בסי' ת"ט בהא דאין צריך לומר כלום כשהולך ברגליו דל"ד לסי' ת' בהחזיק בדרך והחזירוהו דשיטת רש"י דצריך שיאמר שביתתי במקום פלוני משום דשם לא היה באותו מקום וכאן דהחשיך באותו מקום סגי ולפ"ז שם דהחזירו כדקתני יחזור מיד שפיר הקשו כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה משום דשם דחזר בשביל חמצו ולא היה רק כהחזיק בדרך דלא קתני שילך אח"כ אלמא דא"צ ואם כן שוב צריך שיאמר שביתתי במקום פלוני ואם כן מחזי כקונה קנין בבין השמשות ודו"ק. כי חריף הוא. ובזה נראה הטעם דלכך אם עירב לדבר מצוה יכול לילך גם לדבר הרשות וכמ"ש כל הפוסקים וכ"כ הב"י דלא קיי"ל כהג"א בשם רש"י ולכאורה טעמא בעי. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דלדבר מצוה הותר השבות שוב הותר לכל אף לדבר הרשות. אמנם אי קשיא הא קשיא על מ"ש התוס' בעירובין דף למ"ד דלא אשכחן שום תנא דפליג על הא דאין מערבין אלא לדבר מצוה והביאו באהעו"ז שם ולפ"ז יקשה מאי פריך הש"ס בפסחים דף כ"ג והרי תרומה וכו' ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות נתנו והתוס' שם הרגישו בזה וכתבו דהקושיא קאי למ"ד מערבין לדבר רשות ע"ש והרי התוס' כתבו דליכא תנא דפליג וס"ל דמערבין לדבר רשות ואם כן מה קושיא על חזקיה. ובחידושי כתבתי ליישב קושית התוס' אבל על התוס' קשה וצע"ג: