שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן כ״ה (ח׳)

והנה לכאור' יש לומר להיפך דאף למאן דמתיר שם שאני התם דעד כה לא היה שום חשש מן התור' לאחזוקי ריעותא למפרע [ועיין בסי' פ"ג בש"ך ס"ק י"א ודו"ק] משא"כ כאן דעכ"פ הקול יצא למפרע שהוא מוכר בשר טריפה בחזקת כשרות וכעת שנתברר שמכר טריפה א"כ יש לומר הוכיח סופו על תחילתו. אמנם אחר העיון נרא' דאין לחוש דהרי כ"כ דברי הא"ח דאם המיר אין מחזיקין למפרע ואף דהתב"ש חולק ע"ז וגם אני כתבתי למעלה דאין מזה ראיה לשאר איסורים מכל מקום באמת הש"ש ש"ג פ"ד חולק על התב"ש ודעתו דגם בשוחט אין לעשותו חשוד למפרע דדוקא אם אנו מסופקי' על אותו מעשה אם היה למפרע כמו מקוה שנמדד ונמצא חסר שאנו מסופקים שמא נתחסר למפרע ג"כ וגם בסכין פגום שאנו מסופקי' אם גם למפרע נפגם בזה יש לנו לחוש למפרע אבל לא אמרינן מדעשה כעת מעשה רשע גם למפרע עשה מעשה רשע. וראיתי בשו"ת בית אפרים בחל' יו"ד סי' ב' שכתב להשיב על הש"ש דכוונת התב"ש דכיון דהוא מומר כעת אמרינן דנחסר חזקת כשרותו למפרע והוה כמו מקוה ונעשה חשוד למפרע ע"ש. ואיני רואה בזה השגה דמכל מקום לא דמי למקוה שאנו מסופקי' על גוף החסרון הלז אולי היה מקודם משא"כ כאן דכל זמן שלא נשתמד היה לו חזקת כשרותו ואם כן אין החסרון רק שעי"ז שראינו שנשתמד אמרינן דמסתמ' לא הרשיע בפעם א'. והתחיל מעט מעט נמצא שאנו צריכין לומר שמתחלה עשה גם כן מעשה רשע אחר ואח"כ הרשיע ביותר וזה א"א די"ל דעד השתא לא עשה רשעות וכעת נעשה רשע. ולפענ"ד ראי' ברורה לזה מהא דאמרו בברכות דף כ"ט וניחוש שמא הדר ביה אמר אביי גמירי טבא לא הוי בישא ופריך והכתיב ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומשני ברשע מעיקרו ופריך וצדיק מעיקרו לא והא תנן אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן ששמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומשני הוא ינאי הוא יוחנן ורבא אמר צדיק מעיקרו נמי דלמא הדר ביה וכו'. ואם איתא מה קושיא כלל ולמה לי' לאביי לומר גמירי טבא לא הוה בישא והא י"ל בפשיטות דאף דאפשר שנעשה אח"כ רשע מכל מקום כל זמן שלא ראינו שנעשה רשע אף שטעה בברכת המינים ל"ח בזה שיש לו חזקת כשרות ברור דלמא נעשה מין מה"ת להחזיק ריעותא ולעשות מעשה לסלקו אבל כל שראינו שנעש' רשע אח"כ באמת חיישינן למפרע וע"כ דבאמת לא מסתבר כלל לחוש למפרע ואם כן כל דאמרינן דמחזיקין בחזקת כשרות. שוב אין לחוש לכל אדם אף שטעה מוקמינן בחזקת כשרות. מיהו י"ל דאין ראי' דאם נימא משום דמוקמינן בחזקת כשרות אם כן יקשה אמאי טעה בברכת המינים מסלקים אותו נוקי ליה בחזקת כשרות. והנה בשו"ת ב"א שם האריך קצת אם החזקת כשרות של כל אדם הוא מצד שאזלינן בתר רובא ורוב ישראל כשרים הם וכמ"ש הפ"י בגיטין דף י"ז או שהיא חזקה מצד עצמו שנפש הישראלי מתאוה להיות טוב ע"ש שהכריע כהפ"י דהן אמת מקרא מלא הוא כי יצר לב האדם רע מנעוריו וע"כ משום חזקה דאתיא מכח רובא. ולפענ"ד נרא' דהנ"מ הוא באם זה האיש מוחזק לנו שמיום הולדו הוא הולך בתום ויושר. ולזה נרא' לפענ"ד שכיון אביי שאמר גמירי טבא לא הוה בישא והיינו שאם אין לזה חזקת כשרות בבירור רק שע"פ חזקה דאתיא מכח רובא אתינן עלה בזה י"ל כיון דזה טעה בברכת המינים חיישינן אולי יצא מגדר הרוב ומסלקינן ליה אבל מי שיש לו חזקה טובה בעצמותו לזה לא חיישינן כלל וע"ז פריך מדכתיב ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וע"ז משני דהיה רשע מעיקרו והקש' מיוחנן כ"ג ונחלקו אביי ורבא. ורבא ס"ל דאף בהיה לו חזקה מעיקרו מצד עצמו אפילו הכי חיישינן דלמא הדר ביה. ועכ"פ מדברי רבא שם יש קצת ראיה ומכ"ש מאביי דלא חיישינן שהוא היה חשוד למפרע רק דחיישינן שמא חזר בו משעה שראינו ריעותא. וראי' ברורה דאמרינן דלמא הדר ביה וכדאמרו לבסוף נעשה צדוקי ופשיטא שהקב"ה לא הניח שיהי' יוחנן משמש בכהונ' גדול' שמונים שנה והוא ברשעתו וע"כ שהי' באמת צדיק עד שנעש' צדוקי. וע"כ לפע"ד דברי הש"ש נכונים. אמנם כל זה לפלפול. אבל בגוף הדין לפענ"ד נרא' דעכ"פ הכלים שהי' עובר מע"ל עליהם טרם שנתגלה רשעותו פשיטא דמותרים. וטעמא דילי דהרי הכו"פ מתיר בסי' א' הכלים שעבר עליהם מעל"ע ואף דבאמת יש לפקפק דהו"ל ספק דרבנן בהתגלגל ועיין שעה"מ פ"ו ממקואות שהאריך בפרט הזה דהיא פלוגתא דרבותא והארכתי בזה בתשוב' אבל נ"ד דודאי עבר עליו מעת לעת טרם נתגלה הדבר פשיטא דמותר וכ"כ התב"ש והכרו"פ דיש להקל בכלים שעברו עליהם מעת לעת ומכ"ש בנ"ד וע"כ אותן הכלים שיוכל להגעיל יגעיל ומה שלא יוכל להגעיל א"צ להגעיל וכ"כ בפרמ"ג סי' א' בשפ"ד ס"ק ח"י ובקיצורי דינים מהתב"ש. והנה במה שהארכתי למעל' אם כשהמיר נעשה חשוד למפרע דאמרינן הרשיע ואתי. כעת ראיתי דיש להביא ראי' מה דאמר ר"י בכמה מקומות אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר דאמרינן דהוי נרא' ונדחה ואינו חוזר ונרא' וכתבו התוס' בסנהדרין דף מ"ז ובכמה מקומות דהא דלא נקטו המיר והפריש קרבן והוי אשמועינן רבותא טפי דאף דהוי דיחוי מעיקרא אפ"ה נדחה ע"ש ואם איתא קשה טובא דאף אם המיר אחר כך למה לא ניחוש שמא הרשיע מקודם בעת שהפריש והו"ל זבח רשעי' תועבה וגם אמאי לא נימא דהי' מזיד בעת שאכל החלב ומי יודע אם היה שוגג דלמא אכל במזיד ועשה עצמו כשוגג וע"כ דלא חשדינן למפרע. ולפענ"ד היא ראי' ברורה. והנה הט"ז שם הביא דברי המרדכי שפסק לענין מלמד דאזלינן בתר השתא וכתב דא"ל דפסק כר"נ ואנן קי"ל כרבנן ז"א וכו' ודבריו תמוהים דאיך לא הרגיש דדברי המרדכי נקבע בש"ע חו"מ סי' של"ה והרי אנן קי"ל כרבנן כמבואר בחו"מ סי' רנ"א ס"ב. ובאמת שדברי הרמ"א סי' של"ה תמוהים דהרי לא קי"ל כר"נ ועיין בש"ש שמעתא ג' פ"ב ע"ש מ"ש בזה אבל דברי הט"ז תמוהים. אחר זמן רב מצאתי בספר גאון צבי שנדפס מחדש על חו"מ סי' של"ה ששם הרגיש על הט"ז הנ"ל: