שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ב׳ (ח׳)

והנה במ"ש רש"י בהך דס"ד דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ופירש"י ומכשיר אתרוג של טבל דאף דאסור באכילה מ"מ מותר בהנאה. ולכאורה קשה לי לפי מ"ש במק"א בתשובה באורך דטבל משום דפתיך ביה תרומה עיקר איסורו משום התרומה שבו ובתשובה הבאתי הך דנדה דף ז' דחולין הטבולין לחלה היא משום דפתיכא בהו תרומה ולפ"ז נראה לפע"ד למ"ש המ"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' דאתרוג אשר נבלע בו איסור לא שייך לומר שאין בו היתר אכילה דהרי בעצמותו היתר הוא ואם כן גם כאן כיון דהטבל בעצמו לא נאסר רק בשביל דפתיכא ביה איסור תרומה והרי יכול לתרום ממנו או ממקום אחר ויהיה מותר לא שייך בו דין איסור אכילה והיא קושיא גדולה. אמנם באמת יש לחלק דכל זמן שלא נפרש הטבל הרי כולו אסור ועיין ט"ז יו"ד סי' שכ"ד מ"ש בשם המהרי"ו והב"ח לא נחלק רק בשכבר נתרם אבל קודם שנתרם פשיטא דמקרי כולו טבל. שוב נזכרתי שבתשובה לענין טבל באתרוג הארכתי בזה והנה במ"ש למעלה דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא אף כתותי מכתת שיעוריה לא שייך התלמידים הנדזו בדבר די"ל דל"מ רק לר"ש דיהיה מחשב אוכל ולא עפרא בעלמא אבל לא למלאות חשבון השיעור ולפע"ד היה נראה דהוה כל שכן השתא לר"ש דעומד לשרוף כשרוף דמי והוי עפרא בעלמא אפ"ה חיבת הקודש משוי להו אוכל מכ"ש דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה ותדע דאל"כ קשיא גם לרבנן דר"ש דהרי נותר ופרה מטמא טומאת אוכלין ובעי כזית לטמא אחרים וא"כ יקשה הא כתותי מכתת שיעוריה וע"כ דחיבת הקדש כל דמחשבו לאוכל הרי היא אוכל שלם ועיין בתוספות ב"ק דף ע"ז ד"ה פרה. והנה התוס' כתבו דאפשר דאפילו מדאוריי' הוה ערלה בשריפה וכוונתם נראה לפע"ד דהם רצו להוכיח דמכתת שיעוריה משום דהיא בשריפה וס"ל דכל שהוא מהנקברין כתותי שיעוריה ועל זה כתבו דאפשר דאף מדאורייתא הו"ל בשריפה דאל"כ יש לומר דמ"מ מן התורה לא מכתת שיעוריה ואף שהיא מדרבנן בשריפה מ"מ מה"ת יוכל לצאת בו וכן מצאתי לזקני בשער אפרים סי' ל"ח ועיין שעה"מ פ"ח מלולב. שוב ראיתי בתוס' סוטה שם שכתבו בהדיא דלרבנן לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה רק בא"ה ועל זה סיימו דפרה חיבת הקודש היא וכוונתם דבזה לא שייך כתותי מכתת שיעוריה דחבת הקודש משוי להו אוכל ע"ש הרי בהדיא כסברתי. הן אמת דלפ"ז צריך ביאור למה יהיה שייך כלל כתותי מכתת שיעוריה בתרומ' טמאה הא כל הנאה שאינה של כלוי בתרומ' שרי ואם כן לא שייך כתותי מכתת שיעוריה. וראיתי ברמב"ן במלחמות ריש לולב הגזול ובר"ן שם רמזו בקצרה דכיון שאסור בהנאה ולא שריא התור' רק כשמסיקה תחת תבשילו שרי להנות בעת הסקה ל"ח היתר אכילה דהיינו איסור הנאה וזה ענין כתותי מכתת שיעורא ומלבד שזה דחוק בלשון אף גם דאכתי שרי להנות שלא בהנאה של כילוי ולא שייך כתותי מכתת שיעורא ומכ"ש אם נימא דגם הנאה של כילוי אינו רק מדרבנן דל"ח כתותי מכתת שיעורא מה"ת וצ"ע בזה ועיין בא"מ ח"ב בשו"ת שם מ"ש בסי' ח"י דתרומ' אסור לבטל מה"ת דהו"ל מאבד התרומ' וע"ש מ"ש בהג"ה ובאמת שהיא תימה דהא לא עדיף מהנאה של כילוי דאינו אסור רק מדרבנן להריטב"א והר"ש ואף להתוס' כל שמבטלה ונעשה חולין בודאי אינו אסור רק מדרבנן ומותר לבטלה וצ"ע: