שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ב׳ (ב׳)

מה שהארכת אם הנאת כילוי בתרומה אם אסור מן התורה או מדרבנן והבאת דברי הר"ש והמלמ"ל פ"ב מתרומות הנה בגליון הרמב"ם שם ציינתי בריטב"א בע"ז דף ט"ו הנדפס מחדש מצאתי שכתב דאינו רק מדרבנן וכדעת הר"ש ומ"ש המלמ"ל להקשות מהא דאמרו ולא יחללו לרבות את הסך תיפוק ליה דהוי ליה הנאה של כילוי כבר הרגיש הריטב"א שם ועיין מלמ"ל ריש פי"ז ממ"א ובחידושי הר"ן בנדה שם ודו"ק. אבל לפענ"ד נראה ראיה ברורה דהיא מן התורה מהא דמבואר במשנה ט' פ"א דחלה דחלה ותרומה חייבין מיתה וחומש ואסורים לזרים והביא הר"ש שם דברי הירושלמי שהקשה דל"ל שאסורה לזרים תיפוק ליה דכבר תני דחייב מיתה ומשני דלא נצרכה רק לחצי שיעור והיינו לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה וכמ"ש הר"ש והרע"ב שם וקשה אכתי יקשה המשנה לר"ל דס"ל חצי שיעור מדרבנן מאי איכא למימר ודוחק לומר כמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ג דקמ"ל דמדרבנן אסור דאכתי יקשה מה קמ"ל פשיטא דמדרבנן אסור ועיין בתוי"ט שם שהחזיק בתירוץ הזה אבל באמת היא דחוק. אך אם נימא דהנאה של כילוי היא מן התורה והרי אמרו בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל בא"ה דח"ש אסור מן התורה ומטעם דעכ"פ הוא נהנה אף בכ"ש ועיין במפרש שם וכבר הארכתי בזה במקום אחר דהרבה מאחרונים לא זכרו דברי הירושלמי ולפ"ז שוב שפיר אסור גם מן התורה חצי שיעור לר"ל משום דכשאכלו הוה הנאה של כילוי דאסור מן התורה. ובזה מיושב גם כן מה דקשה לי טובא לפמ"ש המלמ"ל פ"א מחמץ בשם הרלב"ח דכל שהיה לו שעת הכושר אינו אסור מן התורה ע"ש וא"כ בתרומה דודאי מקרי היה לו שעת הכושר קודם שנתחייב בתרומה וא"כ אף לר"י מהראוי שיהיה מותר ועיין תוס' שבת דף כ"ה ע"ב ד"ה תתן וצ"ע. ולפמ"ש א"ש דבא"ה אף בהיה לו שעת הכושר מ"מ סוף סוף הוא נהנה מן האיסור וכמו דמודה ר"ל בזה וז"ב. ובזה מיושב מה דקשה בהא דאמרו בסוכה דף ל"ה בטעם דערלה דפסול או משום דאין לו היתר אכילה או משום דאין לו דין ממון וקשה לר"ל הא הו"ל היתר אכילה פחות פחות מכשיעור וממילא גם דין ממון יש לו לר"ל ולפמ"ש דגם ר"ל מודה בא"ה אם כן בא"ה דערלה אף לר"ל אין בו דין ממון והיתר אכילה וז"ב. ולפ"ז משם ראיה דבתרומה אסור הנאה של כילוי מן התורה דאל"כ יקשה גבי תרומה דאמרו שם ג"כ הנך טעמי ובמסקנא דאמרו הכי לא ע"ש ממילא היא להיפך דדין ממון אין לו והיתר אכילה יש בו וא"ש ודו"ק. ומ"ש רש"י דלמאן דלא בעי היתר אכילה כשר בטבל ומשמע דהיתר אכילה אין בו ואמאי והא לר"ל כשר לאכול ח"ש וגם לר"י הא היה לו שעת הכושר. ולפמ"ש א"ש דגם טבל אסור בהנאה של כילוי מן התורה אם כן הוא אסור מן התורה. הן אמת דגוף דברי רש"י תמוהין דהיאך אפשר לצאת בו בטבל הא אינו שלו דהוה כשל שותפים וכמ"ש התוס' בד"ה לחם. והנראה לי דהתוס' מיירי כשטבול לתרומה ולמעשרות אבל כשאינו טבול רק לתרומה בלבד כיון דמן התורה חטה אחת פוטרת את הכרי א"כ יכול לפטור עצמו בחטה אחת ופשיטא דמי שיש לו אתרוג שאין לחבירו חלק בו רק בפחות משו"פ פשיטא דמקרי שלו וה"נ כיון דאינו רק חטה אחת פשיטא דיצא מן התורה וז"ב. ובזה מיושב קושית הפ"ת דאם כן אמאי לא פריך ממתניתין דפוסל בדמאי ומכ"ש בטבל ולפמ"ש א"ש די"ל דמיירי בטבל שנטבל למעשרות דבזה פסול וכמ"ש התוס' וגם קושית התוס' יש ליישב דלכך צריך קרא למעט מצה של טבל למעט במצה שאינו טבול רק לתרומה בלבד וז"ב. ובזה יש ליישב דברי הרשב"א שהוכיח דא"י בנודר הנאה מאתרוג ולא אמרינן דאי בעי מתשיל עלה והביא ראיה מדלא יצא בתרומה ואמאי לא נימא מיגו דאי בעי מתשל עלה ותמה בשו"ת אא"ז בעל שע"א סי' ל"ח דאם ישאל עליו יהיה טבל ולא יצא ולפמ"ש אתי שפיר דשם שכבר נתרם ונתעשר ואח"כ שאל עליו אם כן לא נטבל רק לתרומה בלבד ובכה"ג יצא בו ודו"ק. איברא דאי קשיא הא קשיא לשיטת הטור ביו"ד סי' של"א דתרומת מעשר של דמאי א"צ ליתנו לכהן רק למכרה אם כן מה נחלקו ב"ש וב"ה בדמאי והלא גם בטבל אינו פסול רק משום דאית ביה שותפות והרי בדמאי א"צ ליתן כלל. ולמה לא יצא בו. ומכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם ספ"ט ממעשר דצריך ליתן לכהן בחנם התרומת מעשר ואם כן יש לכהן שותפות בו ודו"ק. וצ"ע בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב ד"ה אמר שכתבו דלכך מותר אם הסיקו בכמון של תרומה משום דתרומה מותר בהנאה וצ"ע הא הוה הנאה של כילוי דהעצים נכלו ועכ"פ מדרבנן אסור לכ"ע ולשיטת התוס' בפסחים דף כ"ו דבדרבנן לא שייך שבח עצים בפת וע"ש במהרש"א יש ליישב אבל העיקר נ"ל דממנ"פ אם אתה חושבו כנכלה אם כן כבר עבר וכשאתה בא לאסרו משום שבח עצים בפת ע"כ שעוד נשאר האיסור בפת ואם כן עדן לא נכלה אבל זה דחוק דאטו באיסור הנאה נרגש האיסור בפת יותר מאיסור אכילה ועיקר החילוק הוא משום דבאיסור הנאה עכ"פ שבח עצים בזה דעכ"פ נהנה מזה משא"כ באכילה דמכ"מ לא אכיל האיסור אבל גם בא"ה א"א לומר דהאיסור נרגש וא"כ הוה הנאה של כילוי ועדיין צ"ע ועיין בשטמ"ק ב"מ דף ל"ח ע"ב שהביא בשם הריטב"א דבתרומה הנאת כילוי אינו רק מדרבנן ע"ש ודו"ק. והנה בהא דאמרו בפ"ב משנה ד' החנוונים אינן רשאים למכור את הדמאי ופריש בירושלמי מפני התינוקות שלא יאכלו דבר שאינו מתוקן וקשה לי טובא דהא דמאי אינו רק איסור דרבנן וא"כ מה אכפת לן בשביל התינוקות והרי אינו מאכילו בידים רק שאינם בקיאים להוציא הטבל ממנו ואף ליספי בידים שרי לשיטת הרשב"א באיסור דרבנן ואם כן אמאי החמירו חכמים גבי חנוני. ולכאורה רציתי לומר כיון דטבל אסור בהנאה א"כ אסור להנחתום שיהנה מהטבל שלפי שמכרוהו בעודו טבל לוקח יותר. אך זה אינו דרק הנאה של כילוי אסור וזה אינו הנאה של כילוי דמה שהוא נהנה אינו רק הנאה שמרויח זה אינו מקרי הנאה של כילוי וצ"ע. ולכאורה רציתי לומר דדמאי כיון דהו"ל ספק שמא היא טבל מן התורה ואם כן כל שכבר גזרו חז"ל על הדמאי שוב אסור למספי דהו"ל ספק איסור דאורייתא וצ"ע בזה: והנה בהא דכתבו התוספות בפסחים דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר קרא דדוקא בטבל טמא אין מדליקין אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות. והדבר צריך ביאור דהא גם טבל אסור בהנאה של כילוי וכמ"ש התוס' בקושייתם ואם כן מה זה שתירצו ובמהרש"א מקשה מתוס' פסחים דף ט' ולפענ"ד תמוה דהא ממקומו הדבר תמוה דבקושיתם התחילו בזה. והנה החריף מוה' מאיר בראם אמר לי דלדעתו נראה זה פירוש היא דכל ענין כילוי דאסור דטבל היא בשביל שהתורה אסרה לכלות ואם כן טבל של חמץ שמצוה לשרוף החמץ אף לריה"ג שוב לא שייך איסור הנאה של כילוי דהא מצוה לכלות. אבל אם כי לכאורה יפה כתב אבל בתוס' פסחים דף כ"א ע"ב ד"ה עבר זמנו כתבו דלריה"ג א"צ לשרפו רק יריצנו לכלבו או למכור לעכו"ם וגם בדף כ"ח כתבו בד"ה ר"ש דלריה"ג שרי להסיקו תחת תבשילו הכל ביחד: