שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ט״ו (ב׳)

אמנם באמת דברי הרשב"א נכונים דהרשב"א כל השגתו על הרא"ה הוא משום בישולי עכו"ם לא משום הבישול שבת ואם כן לענין בישולי עכו"ם שפיר כתב הרשב"א דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואסור אחר כך להבריא ובזה לא שייך הואיל. ובזה ניחא דשבק הרשב"א איסור בישול בשבת דעכ"פ אף ע"י עכו"ם אסור מדרבנן כשהבריא אח"כ ונקיט איסור קל משום בישולי עכו"ם. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין בישול בשבת שייך הואיל מה שאין כן לענין בישול עכו"ם דלא שייך הואיל. ובזה מיושב קושית שו"ת בית יעקב סי' ק"ב דלשיטת הרשב"א דהוה כנבילה א"כ למה אמרו בחולין דף ט"ו המבשל לחולה בשבת אסור לבריא שמא ירבה בשבילו ולשיטת הרשב"א תיפוק ליה דהוה נבילה לבריא ע"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין בישול בשבת לא הוה כנבילה דאמרינן הואיל ומכ"ש כאן דנתבשל באמת לחולה ולכך לא אסרו רק כשמרבה דהנותר מה שאין צריך לחולה הלז זה אסור דלא שייך בזה הואיל דכבר בשלו מה שאמדו שצריך לחולה הלז וז"ב. ובלא"ה ל"ק משם דאם לא ירבה למה יהיה אסור הא נתבשל לחולה ולא נעשה בו איסור כלל ובשלמא הרשב"א שפיר כתב דהיכא דהחולה בעצמו הבריא אם כן נעשה נבלה אבל כל זמן שהחולה באמת חולה לא נעשה איסור דהרי לחולה עכ"פ נדחה שבת לכך הוצרך לטעם שמא ירבה דהמותר לא נדחה לחולה וז"ב. אך בגוף דברי התוס' שהקשו אם כן בטלת כל מלאכת שבת באמת אגיד שכל ימי הייתי קוהה בזה דהיאך שייך הואיל בזה דכל הואיל ביו"ט היכא דהיה היתר גמור כגון לצורך אוכל נפש וכדומה ושפיר אמרינן הואיל ומקלעי אורחים וחזי ליה והיה היתר גמור. אבל בשבת דאינו מותר אף לצורך כלל רק דמשום חולה דהוה פקוח נפש נדחה שבת אבל לא שייך הואיל דגם שם אינו היתר גמור רק דנדחה שבת משום פ"נ וכל דליכא פ"נ שבת במקומו ואפשר דקושית התוס' היא דהנה כפי הנראה מהרשב"א וה"ה בפ"ב משבת היא דהא דשבת דחויה לגבי פ"נ או הותרה תלוי בפלוגתא דטומאה דחויה או הותרה וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ולפ"ז למ"ד הותרה בציבור אם כן גם שבת הותרה ולמ"ד הותרה כאן דהוא היתר גמור שפיר הקשו בטלת כל מלאכת שבת. אבל לדידן אין מקום לקושיית התוס'. ובזה יש ליישב מה שהקשה הגאון בעל הפלאה ז"ל וכ"כ בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל להקשות בסוגיא דחולין שם דלפמ"ש התוס' דבחולה שהבריא שכיח שיחזור לחליו אם כן תו שייך הואיל דחזי לחולה דהוא שכיח שיחזור לחליו. ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דרק דחויה לא שייך הואיל וכן נרא' ראיה מהראב"ד וכל הפוסקים שנשאל אם יש לפני החולה נבילה ובע"ח לשחוט איזה עדיף אם לשחוט או לתת לו נבילה וכל הפוסקים פלפלו בזה ועיין באו"ח סי' שכ"ח ולפמ"ש תוס' בכה"ג שייך הואיל דהרי יש חולה לפנינו ונשחוט הואיל ואלו לא היה נבלה שחטינן נימא הואיל. ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך הואיל לדידן דקי"ל רק דדחויה. ובזה מיושב מה שהקשו האחרוני' על הראב"ד הנ"ל דלדידיה יקשה ביומא דף ס"ז דמוקי רבא כגון שהיה חולה בתוך ביתו לשחטו ואם נימא דעדיף לנחור היה לו לנחרו ולפמ"ש אתי שפיר דרבא דס"ל ביומא דף ו' דטומאה הותרה בציבור ל"ש דברי הראב"ד דהא לדידיה שייך הואיל. מיהו בלא"ה ל"ק קושיא זו דגם נחירה חייב משום נטילת נשמה כמו בשחיטה ובכה"ג בודאי כ"ע מודים דעדיף לשחוט לחולה ולא נסתפק הראב"ד רק היכא דיש נבילה מזומן ודו"ק וע"כ דברי הרשב"א נכונים ועיין בפ"י שהאריך שם ויש לפקפק על כל דבריו ע"ש: