שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן י׳ (ח׳)

ודרך אגב ארשום מה שראיתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' שי"ח ס"ק ו' שהקשה שם דהרי נגדל בשבת ויו"ט ואם בתרנגולת העומדת לאכילה שוב הו"ל ספק מוקצה ובמחכת"ה לא ידעתי מהו שח דאם עומדת לאכילה אם כן לא שייך מוקצה דהא עומדת כולה לאכילה אף מה שיגדל בשבת או ביו"ט וא"ל דהוי מוקצה מחמת איסור דרבנן שגזרו משום משקין שזבו דזה אינו דמלבד דמוקצה מחמת איסור דרבנן לרש"י מותר אף דכל שלענין האיסור אזל דספיק' לקולא אם כן שוב לא הוי מוקצה כלל כיון דעומדת לאכילה וז"פ דגם מה שנולד ונתגדל ביו"ט כל שעומדת לאכילה לא אתקצאי ואולי כוונתו כיון דלא היה דעתו בפירוש לשוחטה רק לאכילה שוב אין מוקצה. ואולי כוונתו דניהו דעומדת לאכילה אבל עכ"פ לא אמר בפירוש שהוא ישחוט ביו"ט ואם כן שוב הו"ל מוקצה מה שגדל ביו"ט אבל אכתי תמוה דהא באמת כל ששחטה הוברר דעומד לאכילה ולמה יהיה מוקצה. אמנם לכאורה ש"ס מפורש הוא כמ"ש דו"ז הגאון ז"ל דהרי אמרו בדף ל"ז בביצה לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ופירשו התוס' דהיינו מה שהבהמה גדילה ומוסיפה שמנונית ביו"ט והרי שם גם כן עומדת לשחיטה ביו"ט ואפ"ה אמרו דלא חשו לאיסור מוקצה ואם כן ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו אבל אחר העיון נלפענ"ד דמש"ה פסקו הרי"ף והרמב"ם כרב ולא חשו לקושית הש"ס הנ"ל משום דבאמת לא שייך איסור מוקצה כלל והא דשתקרב משום דלא חש להשיב וערז"ה ורמב"ן במלחמות ובר"ן שם יש קצת ט"ס שם ועיין מג"א סי' שי"ח ס"ק ח' שכתב דמדברי התוס' משמע דל"ש מוקצה ולפמ"ש אין ראיה דדוקא שם לא שייך מוקצה דהא מעיו"ט עומד לשחיטה וידע שיתוסף איסור. ובחידושי אמרתי ליישב הא דהקשו כל האחרונים דלמה לא תירצו הש"ס דלכך לאיסור מוקצה לא חש דבטל ברוב ולא הוה דשיל"מ דלא ניכר האיסור וכמ"ש המג"א סי' ש"ך לענין גיגית. ואמרתי בזה דבאמת לא שייך בזה ביטול כיון דהוו שותפין בבהמה ואם נימא דאיסור תחומין אסור דקא ינקי מהדדי אם כן בכה"ג לא שייך ביטול דהא כל הבהמה מעורב חלקו וחלק חבירו ולא שייך ביטול דהרי ממונא לא בטל ואם כן כל שאינו בטל לענין ממונא גם לאיסור לא בטל וזהו דאמרו לאיסור מוקצה לא חששו ע"כ דאף שהיא של חבירו שייך ביטול ואם כן למה לא חששו לאיסור תחומין ודו"ק: