שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ח (ב׳)

במה שהקשה בהא דאמרו בב"ק דף מ"א ע"א וממאי דהאי לא יאכל את בשרו לאחר שנגמר דינו הוא אימר דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי וקרא דלא יאכל את בשרו היכא דמסקל סקלי' וע"ז הקשה דאדרבא לאחר שסקלו מהראוי לומר שיהי' מותר בהנאה דהרי כבר נעשה מצותו וכמ"ש לענין הנשרפין דאפרן מותר וכתבו התוס' בתמורה דף ל"ג הטעם דאין לך דבר שנעשה מצותו ויהי' מועלין בו ע"ש וה"ה בזה דכל שמקיים מצות סקילה שוב נעשה מצותו ומהראוי להיות מותר ולכאורה יפה שאל והנ"ל בזה דדוקא אותו דבר שנעשה מצותו וכן התם ששורף את הדבר ונשאר האפר מהדבר הנשרף שפיר נקרא נעשה מצותו אבל כאן במה שסקל והרג השור לא ניתר הבשר דבמה נעשה המצוה בהבשר במה שקטל ונטל החיות משור וגם אטו מה שהשור נסקל הוא בשביל השור בעצמו רק כדי שהבעלים יהי' מכופרים שהם נתחייבו מיתה והשור במיתה א"כ לא נעשה המצוה בשור שיהי' ניתר השור עי"ז ועיין רמב"ן בשורש י"ד בסופו בספר המצות שכתב שנצטוינו בכל המומתין מפסוק ובערת הרע מקרבך וא"כ בזה כבר קיים במה שסקל השור אבל מה שקוברהו אח"כ לא מקיים המצוה ושפיר לא נעשה המצוה והנה המגלת אסתר שם כתב דפסוק ובערת הרע מקרבך ל"ש על הב"ד רק על האדם שיש לו הדבר הרע שמחויב להביאו לב"ד לסקלו למען יתקיים ובערת הרע ותמהני דא"כ איך קאמרו בב"ק דף מ"ה דיכול לומר הוה מעריקנא לאגמא דאיך שייך לטעון כן דהא אסור לעשות כן דמחויב לקיים המצוה ועיין בב"ק דף מ"ם שהקשו ממשנה זו דהוה מעריקנא לאגמא דהא אסור לעשות כן וא"כ מכ"ש בזה דמצוה להביאו לב"ד לקיים המצוה וע"כ דעליו אין המצוה רק על הב"ד וצ"ע בזה. אח"כ בשנת תרכ"ו דרשתי בזה בשבת הגדול והארכתי בקושיא זו בחלק הדרושים בעזר ד':