שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ה (ה׳)

והנה אחר שנים רבות בשנתרי"ג אחר חג הסוכות אמרתי ראיה ברורה דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה דהנה החריף ושנון מו"ה מרדכי מיזיש נ"י הקשה אותי בהא דאמרו בסוכה דף כ"ו אין ישינים שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אמר ר"א גזירה שמא ירדם א"ל אביי אלא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם וע"ז הקשה לפמ"ש המ"א סי' רל"ה ס"ק ד' דגם טעימה אסור חצי שעה סמוך לק"ש משום שמא תחטפנו שינה דיאכל קבע וכתב המ"א משום דהוה דאורייתא חמירא טפי ע"ש א"כ משמע דטעימה דהוא אכילת עראי וגזרינן אטו קבע יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן וא"כ ה"ה בזה בסוכה דהוא מה"ת שאסור לישן חוץ לסוכה גזרינן שינת עראי אטו קבע משא"כ בתפילין דשינה אסור שמא יפיח ואינו רק דרבנן ולכך לא גזרו עראי אטו קבע ולכאורה שאלה גדולה היא ולפמ"ש א"ש דבאמת גוף חלוקו של המ"א הוא פשוט דבדאורייתא שפיר חיישינן דאף שאינו רק ספק ספק תורה להחמיר וחיישינן שמא יבא לידי קבע משא"כ בדרבנן דאינו רק ספק דרבנן ולקולא ולפ"ז זהו שם דחיישינן שמא כשנתיר לו עראי יאכל קבע וזה אינו רק איסור דרבנן ולכך ל"ח אבל בשינה דחיישינן שמא ירדם והוא לא יתכוון כלל לרדום רק שממילא ירדם א"כ אנן עושין ספק דרבנן לכתחלה דבשלמא בדבר התלוי בדעתו וכוונתו א"כ אנן אין מתירין לו רק עראי ואף דיש לחוש שמא עי"ז יתיר לו יותר זה לא מקרי ספק דרבנן לכתחלה דבידו לשמור עצמו שלא יעבור אבל שינה דאין בידו ואולי ירדם שפיר הוה כספק דרבנן לכתחלה כנלפע"ד והנה מעלתו רצה לומר דאם נימא דשינה בתפילין הוא משום היסח הדעת כמ"ש בתוס' שבת דף י"ט א"כ הו"ל איסור תורה ושפיר פריך ובאמת שהסה"ד בתפילין אינו רק דרבנן דל"מ לשיטת הרא"ש בשם הרר"י דבעי דוקא שיסיח דעתו בפירוש אבל בשוכח התפילין שרי ל"ש הסה"ד כלל בשינה כמ"ש בטוש"ע או"ח סי' מ"ם ואף אם נימא כדעת הרמב"ן ודעימי' הדבר ברור דאינו רק דרבנן וכמ"ש בשאגת ארי' סי' ל"ט וא"כ אכתי אינו רק דרבנן שוב ראיתי בסי' מ"ם שם שהקשה להיפוך דאם נימא משום הס"ד א"כ אינו רק דרבנן ומה פריך הש"ס וע"כ משום חשש הפחה דהוה קלות ראש ולפמ"ש אין כאן ראיה וכמ"ש ועיין בריטב"א בסוכה שם מבואר בהדיא דעיקר החשש משום הפחה ולא משום הס"ד וס"ל כשיטת הרא"ש בשם הרר"י והשאגת ארי' האריך לדחות שיטה זו ויש לישב קושיותיו וטרם יהי' כל שיח נבאר דברי הרר"י והרא"ש שעל מה דאמרו דמותר לישן שינת עראי הקשה היאך מותר והלא אסור להסיח דעת מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו וכתב הרר"י דהס"ד לא אסרו רק כשעומד בק"ר ושחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אעפ"י שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא הס"ד דאלת"ה איך אדם יכול להניח תפילין כל היום וכן נמי נתנמנם אין כאן הס"ד כי שוכח הבלי עולם ואין כאן ק"ר ולכאור' נרא' מדבריו דהס"ד לא מקרי כל שעוסק גם בד"א ולכאור' הדבר מפורש בהשגת הראב"ד פ"ז מפרה אדומ' ה"ג להיפך שכתב וז"ל וכללו של דבר אין אדם יכול לכוין דעתו לב' דברים כאחד וכו' וא"א בלי הס"ד וגם הרמב"ם שם אולי אין חולק ע"ז רק שהוא פוסל משום מלאכה שפסולו ברור ומשום הס"ד אינו ברור דשמא כיון דעתו ג"כ אף שקשה לכוין ועכ"פ בהראב"ד מפורש להיפך אך לפע"ד נראה דהדברים פשוטים דבאמת כ"מ שצריך לכוין לדבר הזה כמו במי מילוי והזייה שצריך כיון הדעת למלאות לשם הזייה שפיר כתב הראב"ד דהס"ד פוסל כל שמכוין גם לדבר אחר אבל כאן באמת הוא כבר הניח תפילין ועשה המצוה כדינו וא"צ לכוין עוד רק שמשום קדושת תפילין הזהירו שלא יקל ראשו וא"כ כל שאינו מקיל ראשו דיו בכך ולכך בשינה ל"ש ק"ר ושחוק והרי סתמא בקדושתו קאי וא"צ כוונה בזה שכבר הניח לשם מצות תפילין. ובזה מיושב מה שהקשה הש"א מהך דכתב הרמב"ן דבשעת בכי והספד לא מנח להו וכן כתב הרמב"ם פ"ד מתפילין דמצטער ואין דעתו מיושבת עליו לא יניח תפילין שהמניח תפילין אסור להסיח דעת מהם הרי דאף בלי שחוק וק"ר אסור ולפמ"ש לק"מ דבאמת כל שטרוד בצערו ובאבלו אינו מתכוין כלל על תפילי' וקדושתן אסור אף בלי שחוק וק"ר אבל מי שהניחם בקדושה ורק שמתכוין ג"כ על שאר דברים או שישן ואינו מתכוין כלל עכ"פ התפילין בקדושתן ואינו עוקר כוונת התפילין לגמרי זה אינו אסור רק כשיש קלות ראש ושחוק: