שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ״ה (ד׳)

ולכאורה הי' נראה לי דבר חדש דלכך העשה דוחה הל"ת משום דל"ת אינו רק אם במזיד רצונו לעבור על מצוה עשה לעשות אשר נצטוה שלא לעשות אבל אם אינו מתכוין למרוד בד' אינו עובר והרי שוגג קיל ממזיד ומכ"ש כשמקיים עשה עי"ז לא מקרי עבירה וא"ל דהא העשה צריך שיתכוין לשם מצוה דזה אינו דאדרבא אם דוחה ל"ת פשיטא דע"כ מתכוין לשם מצוה ובודאי דוחה וז"ב והיא טעם חדש ובזה נראה לי הטעם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכבר הארכתי למעניתי בתשובה בטעם הדבר ולפמ"ש א"ש דכל דהוא ל"ת שבמקדש לא שייך לומר דלא מקרי עובר דהרי עושה כדי לקיים המצוה דהא העשה אינו רק בשביל שהוא קדש וכל שהוא פסול יצא מכלל קודש ושוב אינו מקיים מצוה ולא שייך לומר שאינו מתכוין למרוד רק כדי לקיים דכל שאתה אומר שיש ל"ת שוב עובר על ל"ת בידים וז"ב מאד. ומצאתי במהרי"ק שורש קל"ט שהביא בשם חכם אחד דהטעם דעשה דוחה הל"ת משום דמצד חוץ אי לאו דגילתה התורה דזה ל"ת לא היה מוזהר רק שהתורה הזהירה ואמרינן דבמקום מצות עשה לא אמרה תורה והמהרי"ק הקשה דנימא להיפך דמצות עשה אי לאו דגילתה תורה לא הוה עשה וא"כ במקום ל"ת לא צותה התורה ע"ש ולפמ"ש יש לומר דהכי כוונת החכם שם דהל"ת בעצמותו אינו רק לפי שעובר על מה שצותה התורה וא"כ זה שעושה בשביל העשה ויש לומר דבמקום העשה לא צותה התורה ומ"מ הדבר תמוה דא"כ יהי' הותרה ולא דחייה בלבד וגם אף שלא בעידנא ידחה אבל מ"ש מחוור לפע"ד ובמ"ש יש לומר דע"כ מאן דס"ל דאינו דוחה העשה הל"ת הוא משום זה דבאמת מה"ת לעבוד בפועל על מצות ד' ובמקום ל"ת לא צותה התורה העשה: