שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ז

בהיותי מיסב בסעודת מצוה נשאלתי מהרב הגדול מו"ה שמואל כהן ראפפורט נ"י בהא דאמרו בירושלמי פי"ג מכתובות ה"ד בהא דמוקי פלוגתת אדמון ורבנן גבי טענו כדי שמן והודה לו בקנקנים דמיירי כשטענו קנקני שמן ואדמון סבר דמלאין משמע והוה ממין הטענה ורבנן סברי דריקנין משמע והיינו דטוענו שמן בלי קנקנים וע"ז פריך הירושלמי ולית סופי' משאלה בההיא דנשתתק ופירש הפ"מ דהקושיא הוא אטו לא נוכל לשאלו לבסוף מה היתה כוונתו לתובעו אם המדות שמן בלבד או הכלים עם השמן ומשני בנשתתק ולא נוכל לדעת כוונתו והיא תמי' גדולה דלכל הטעמים בטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור אם משום מחילה או הודאה או משטה מ"מ מה מועיל מה דנשאלו לבסוף כוונתו הא כבר הודה או מחל ומה נ"מ במה שאומר אח"כ שכוונתו לתבעו שעורין ובאמת שיפה שאל אך לפע"ד נראה דהנה בטענו חיטין וקדם והודה בשעורין רואין אם כמערים חייב וכן קי"ל סי' פ"ח סי"ד ולפ"ז נ"ל דאף בלא קדם והודה דפטור הוא דוקא בטענו חיטין דמשמע דאין לו עליו רק טענת חיטין בלבד א"כ שפיר אמרינן דע"כ מחל לו השעורין או מטעם הודאה או מטעם דיכול לטעון משטה הייתי בך אבל בטענו קנקני שמן אטו זה ברור דלא טענו רק השמן בלבד והרי אדמון ס"ל דיש בלשון הזה קנקנים ג"כ אך אף דרבנן ס"ל דאין בלשון הזה קנקנים היינו שיש לומר דלא תבעו רק השמן בלבד אבל אינו ברור דלא תבעו רק השמן בלבד וא"כ באמת אם גם אח"כ בעמדו יעמוד ולא יתבענו הקנקנים פשיטא שאין הכוונה רק על השמן אבל כשנשאלו ויאמר שהי' כוונתו גם על הקנקנים פשיטא שלא הוה חוזר וטוען ולא הוה מחילה והודאת כלל דהא יכול לפרש כוונתו דגם בתחלה הי' הכוונה על הקנקנים ג"כ וכן מבואר בסי' פ' דאף דא"י לחזור ולטעון אבל יכול לחזור ולתקן טענתו הראשונה כל שיש במשמעות טענתו הראשונה שיסבול התיקון הלז שומעין לו וא"כ כאן שאדמון ס"ל דבאמת טענו קנקנים א"כ אף לרבנן עכ"פ יש לתקן טענתו כן ולא הוה הודאה ומחילה וז"ב מאד וע"ז משני בנשתקק וא"י לידע כוונתו ודו"ק וגם יש לפרש ולית סופי' משאלה היינו דמה"ת לא נימא דבאמת רוצה לתבוע לו גם הקנקנים רק שבתחלה שאל השמן ובסופו ישאל לו על הקנקנים ג"כ וא"כ כל ששאלו לבסוף יתחייב ומשני בנשתתק ובחידושי אמרתי בהא דאמרו בכתובות ש"מ לרבנן טענו חיטין ושעורין והודה לו בשעורין דפטור לימא תיהוי תיובתא דר"נ אמר שמואל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן דחייב והקשו בתוס' דמאי קושיא הא אדמון דהלכה כוותי' קיימא כר"נ ע"ש ולפע"ד נראה דהנה בהא דאמר ר"נ דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן דחייב ע"כ הכוונה דהו"ל מודה במקצת ולפ"ז הי' מקום לחלק בין היכא דמודה מה שטענו ראשונה כגון עד"מ שטענו חיטין ושעורין וא"כ חיטין היה בראשונה וזה מודה בחיטין שפיר הוה מודה במקצת דמודה לו על הטענה הראשונה אבל כל שהודה לו בשעורין א"כ על טענתו הראשונה כפר לו בכלו וכיון שהן טענות חלוקות חיטין ושעורין מה"ת לחייבו דבשלמא כשהודה לו על טענתו הראשונה עכ"פ הודה לו ונעשה מודה במקצת וניהו דהשעורין הם טענה שניה עכ"פ כבר נעשה מודה במקצת וימתק הדבר יותר לפמ"ש התוס' בכתובות י"ח דהא דכ"ה פטור ומודה במקצת חייב משום דמודה במקצת כיון שהודה וחייב לו ממון ע"י כך מגלגל עליו שבועה כעין גלגול משא"כ בכ"ה דנסתלק ממנו לגמרי יעו"ש ולפ"ז ניהו דטענות חלוקות הן מ"מ כיון שכבר נתחייב לו ממון הרי"ז נשבע על השניה מתורת גלגול אבל כל שהודה בשעורין והחיטין כפר א"כ על החיטין נסתלק לגמרי ול"ש גלגול דזה ענין אחר דע"ז כפר לגמרי ולפ"ז אין ראיה מאדמון דהרי לפי הס"ד טענו כדי שמן ולאדמון ורבנן טענו הכדים עם השמן וזה הודה בכדים שפיר י"ל דחייב לאדמון דהוה מודה במקצת משא"כ בהודה בשעורין דפטור ושפיר אמר הש"ס ש"מ טענו חיטין ושעורין והודה בשעורין דפטור ודלא כר"נ דאמר כל שהודה באחד מהן היינו אף דהודה בשעורין אפ"ה חייב וזה לא נשמע מאדמון כלל: