שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ז׳ (ב׳)

והנה זה ימים כבירים הקשיתי לשיטת הרי"ף דריחא מקרי משהו מהא דאמרו בשבת דף ס"ד דריחא מידי מששא אית בי' וע"ש דאף ח"ש לא מקרי הרי מבואר דלא הוה משהו והקשיתי לכמה חכמים ולא מצאו מענה וזה ימים לא כביר הראני אחד כי בשו"ת בשמים ראש העיר בזה בסי' ק"פ ונהניתי עד מאד אך כעת נתישבתי דאין ראיה משם דשם לענין שבת דתלוי בממשות הדבר ופשיטא דריחא שהוא רק נרגש והוא אינו נרגש במשוש ואינו חייב משא"כ לענין איסור דכל שבטל בששים אינו נרגש הטעם ואינו ניכר ממשות איסור ואפ"ה לרב לא בטל במב"מ והוה במשהו וא"כ חזינן דכל שנרגש אסרה התורה אף שכבר נתבטל ממשותו וטעמו וא"כ בריח שיש לו ריח חזק ונרגש כאן הריח של איסור ולכך אוסר אף בא"מ דעכ"פ משהו מקרי אף שאין בו ממש ולא טעם מ"מ נרגש בו האיסור ומן האמור נראה שצדקו דברי הכו"פ סי' ק"ח ס"ק ז' שדעתו דלהרי"ף כל מה שהוא למעלה מששים אוסר ריח ע"ש שמישב בזה כמה קושיות ומן האמור כאן נסתייעו דבריו ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ ודו"ק. ובחידושי אמרתי לישב קושיא הנ"ל ע"פ שאמרתי בביאור דברי הרי"ף הנ"ל דכתב דרב דס"ל ריחא מלתא שייך בהך דרב דס"ל מב"מ במשהו ודבריו תמוהין מאד דהא כאן הוה מבשא"מ ג"כ וריחא מלתא וגם קשיא דר"י אדר"י דר"י ס"ל מב"מ במשהו ואפ"ה ס"ל ברודה פת חמה דמותר וס"ל דריחא לאו מלתא וכבר התעורר בזה בגליון האלפסי המהר"ם מטיקטין ז"ל ע"ש ואמרתי בזה דהנה צריך להבין הך דחדש הרי"ף דריחא מלתא שייך בהך דמב"מ במשהו ולכאורה מה שיאטי' דמשהו וזה ולפע"ד נראה ע"פ מה שאמרתי בילדותי הטעם דס"ל לר"י דמב"מ במשהו הוא דהרי בהך דבגד שאבד בו כלאים דל"ש בו ביטול אף חוט אחת שלא נודע מקומו וכתבו התוס' והרא"ש בנדה דף ס"א דל"ד לבב"ח דבב"ח בטעם תלוי וכל שיש ששים ונאבד הטעם ל"ש איסור משא"כ בכלאים דל"ש טעם וכל שיש כאן חוט אחת כלאים ל"ש בזה ביטול ועיין בש"ך יוד סי' רצ"ט ס"ק א' ולפ"ז י"ל דה"ה במב"מ דע"כ לא שייך לומר דהתורה הקפידה על הטעם והרי מב"מ אינו נרגש הטעם וא"כ עיקר הקפידא הוא על מציאות הדבר שלא יתערב זה ולכך מב"מ במשהו וז"ב. ואחר שנים רבות הוגד לי וכמדומה שכן ראיתי בעצמי בכסא דהרסנא לש"ב הגאון מוה' שאול ז"ל ונהניתי דמתאמרה משמי' דגברא רבא כוותי' ומעתה אני אומר גם לענין ריחא מלתא דכיון דטעם ל"ש בזה ואין בו כדי נתינת טעם וא"כ כל דאמרינן ריחא מלתא היינו שנרגש בו הריח וא"כ ל"ש בזה ביטול בששים דע"כ לא שייך ששים רק בטעם אבל כאן דכל דההקפדה הוא על הריח וא"כ הו"ל דין מב"מ דהוא במשהו בשביל זה דל"ש בי' טעם וה"ה לענין ריח וז"ב ומעתה ל"ק מהך דשבת דבאמת ריחא אף משהו לא הוה רק דכל דריח מלתא לא שייך בי' טעם ול"ק כל קושיות הנ"ל דכאן אף בא"מ שייך ריחא מלתא דכל שאין שייך בו טעם מבשא"מ שוה עם מב"מ ולכך לר"י דס"ל ריחא לאו מלתא הוא וא"כ ל"ש משהו בזה דבאמת בריח אף משהו לא שייך וכמו שהוכחתי מהך דשבת ורק דלמאן דס"ל ריחא מלתא ממילא הוה במשהו דל"ש בי' טעם אבל אם ס"ל דריחא לאו מלתא ל"ש בי' משהו וז"ב ודו"ק היטב כי הוא נקודה נפלאה בכוונת הרי"ף ת"ל ומן האמור נפשוט מה שנסתפק בשו"ת שארי הגאון בעל נו"ב מהד"ת סי' ל"ה לר"י דמב"מ במשהו אם גם בבלוע שייך משהו ולפמ"ש הדבר מבואר בטעמו דכל דל"ש טעם אף בבלוע ל"ש ביטול וגם הדבר מבואר ברי"ף שהרי ריחא מלתא ודאי אין בו ממשות רק בלוע ואפ"ה שייך במב"מ כמ"ש הרי"ף ומה שנסתפק הרב השואל שם אם נימא דטכ"ע לאו דאורייתא הוה בבלוע מב"מ לא בטל כבר כתבתי בגליון הנו"ב שם דהדבר מבואר בחידושי רשב"א בסוגיא דזרוע בשלה דמקרי מב"מ ולא בטל לשיטת רש"י עכ"פ יהי' איך שיהי' דברי הרי"ף נכונים בסברא ויתישב בזה הרבה קושיות שהקשה הכו"פ בסי' ק"ח המעיין ימצא ואין להאריך ועיין שעה"מ פי"א ממ"א מ"ש בשטת הרי"ף ולפע"ד מ"ש נכון ת"ל. ומ"ש הרי"ף לענין פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח דהו"ל דבר שיל"מ ותמהו כלם עליו דמה שייך דבר שיל"מ שאינו מותר לאותו דבר שנאסר ועיין בר"ן שם לפע"ד נראה שהדבר נכון דענין דבר שיל"מ נראה לפע"ד דהטעם דענין ביטול ברוב הוא רק ספק והתורה התירה אותו ספק וכמ"ש בשטה מקובצת ב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי ולפ"ז לכך לבטל לכתחלה אסור וכמ"ש במק"א באורך שאין עושין ספק לכתחלה ולפ"ז גם לענין דבר שיל"מ י"ל דכל שיש לו היתר בלא ביטול הוה כעושה ספק לכתחלה דבשלמא אם בלא ביטול יאסר שפיר מועיל הביטול דאל"כ יאסר הדבר והוה דיעבד אבל כל שאפשר בלי הביטול שיהי' חוזר להיתירו הו"ל כלכתחלה וזה דוקא מב"מ דל"ש טעם אבל במבשא"מ דכל דלא נרגש הטעם הרי נתבטל הדבר ממציאות ולפ"ז בריחא מלת' דבאמת עכ"פ נרגש הריח שפיר כתב הרי"ף דכל דאפשר בלי כותח הוה כדבר שיל"מ. עוד נראה לפע"ד דבר חדש ע"ד הפלפול דהנה שיטת ר"ת הובא בתוס' מנחות דף כ"ב דדבר שיל"מ לא שייך רק בלח בלח ולא ביבש ביבש שהרי כתב דאף ר"י לא אמר רק בלח בלח ולא ביבש ביבש ולפ"ז יש לומר דבר חדש דהנה הר"י אבן פלט ז"ל והראב"ד דעתם דבכל דבר שחוזר להיתירו ל"ש לשער בכל מה דנפיק מיני' רק באומד מה דיצא ממנו וכל הפוסקים חלקו כיון דסוף סוף לא ידעינן כמה נפיק מיניה צריך ששים ע"ש ולפ"ז אני אומר דהא דמשערינן בששים אינו ברור שמתפשט הטעם בכלו רק דלחומרא צריך ששים דעד ששים יכול להתפשט ולפ"ז י"ל דבדבר שיל"מ אמרינן דלא נתפשט בכלו ונשאר עוד טעם וממשות באיסור מה שלא נתפשט ולא מועיל ששים וכמ"ש הראב"ד דלא משערין בכלו רק במה דנפיק בדבר החוזר להיתירו וניהו דלא קי"ל כן לחומרא אבל להיפך שיועיל ששים אמרינן להיפך דלמא לא נתפשט הטעם בכלו ולכך הוה במשהו וז"ב ולפ"ז גם בריחא מלתא שייך דבר שיל"מ דכל שיש היתר בלא כותח ל"ש לומר דבטל בששים דדלמא לא נתפשט בכלו ובאותו מקום שיש הריח הוא ממש כנלפע"ד ע"ד הפלפול אבל גוף דברי הרי"ף נכונים מאד לפע"ד ודו"ק היטב ולפמ"ש הפני יהושיע במס' ביצה דף ל"ט בטעם דמב"מ לא בטל משום דבמין בשא"מ נתבטל המיעוט במרובה וכמאן דליתא דמי משא"כ במב"מ דהמועט הוא במציאות כמו הרוב שהרי אין הבדל בין הטעמים כלל והו"ל כקבוע בפ"ע ע"ש א"כ י"ל דבריחא דנרגש הריח ולא נתבטל במרובה א"כ אף א"מ שוה למב"מ ול"ש ביטול ומיושבין דברי הרי"ף וז"ב וצ"ע לשיטת הפוסקים דקי"ל ריחא לאו מלתא ורב גופא רק משום משהו אסר א"כ אמאי מועלין בקטורת קודם שתעלה תמרותו כדאמרו בפסחים דף כ"ו והא ריחא לאו מלתא והרי אמרו שם דקול ומראה אין מועלין לפי שאין בהם ממש וא"כ ריח נמי הא אין בו ממש ומצאתי בתו"י בכריתות דף וא"ו שכתבו דריח דקטורת איכא איסורא אבל ריח יין נסך ונבלה פלוגתא דאביי ורבא בפסחים וכוונתם מהא דריחא מלתא ובע"ז דף ס"ו נחלקו אביי ורבא ובאמת לפמ"ש התוס' בע"ז שם י"ל דגם אביי מודה ע"ש ועכ"פ התוס' דמו הדברים וא"כ קשה טובא הא חזינן דשם ריחא מלתא ואף די"ל דקטרת הריח חזק והוה כמו פת חמה הא לשיטת הרי"ף כל ריח אין בו רק משהו וא"כ בקטרת דבעי שיעור ואיך מועל בזה הא ריחא לאו מלתא הוא ואין בו רק משהו וצע"ג אלא שדברי הפ"י לפע"ד תמוהין דכתב דטעם דר"י כיון דהם מין אחד לא נתבטל הטעמים והו"ל האיסור בפ"ע והו"ל קבוע וקשה ל"מ לשיטת הרמ"א בסי' צ"ח דלענין מב"מ אזלינן בתר שמא א"כ אין מקום לדבריו דאף שטעם אינו שוה מקרי מב"מ ואף לפמ"ש הש"ך והפר"ח מילא ידיו דאזלינן בתר טעם ולא בתר שמא מ"מ זה דוקא לדידן אבל לר"י ולרבא דאמר בע"ז דף ס"ו דבתר שמא אזלינן מה יענה הפ"י דשם לא שייך טעם שלו ועש"ך שם דהעלה דלר"י ודאי תלוי בשמא והן נסתר מחמתו גם מה שכתבתי לעיל בטעם דמב"מ דלא הקפידה על הטעם הן אמת דגם הר"ן כתב בנדרים דף נ"ב בטעם דמב"מ לא בטל לר"י משום דכל דבר שדומה לחברו אינו מחלישו ואדרבא עוד מחזקו מ"ש וכפי הנראה גם זה אינו רק אם אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא וצ"ע דהרי הש"ך כתב בסי' ק"ב ס"ק ג' דבדבר שיל"מ אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא כרבא וא"כ ל"ש טעמו של הר"ן ובזה נראה לפע"ד לישב מ"ש הת"ח בטעם דנתערב בשא"מ בטל בששים בדבר שיל"מ משום דאינו נקרא ההיתר על שם האיסור רק על התערובות שהיא א"מ ותמה הט"ז שם דלמה לא כתב טעמו של הר"ן בנדרים ולפמ"ש י"ל דשם דאזלינן בתר שמא ובפרט לשיטת הרמ"א בכ"מ מב"מ אזלינן בתר שמא אף לדידן ומכ"ש בדבר שיל"מ וא"כ א"א להיות כטעמו של הר"ן ובזה אני אומר לישב דברי הרשב"א וכן קי"ל להלכה בסי' צ"ח ס"ב דאם נתערב במינו ושא"מ ונשפך כל שהי' רובו היתר במינו אמרינן רואין את שא"מ כאלו אינו וכו' ותמהו המהרש"ל והש"ך והאחרונים דע"כ לא אמרו סליק לר"י רק משום דבמין במינו ל"ש טעם אלא שגזה"כ הוא אמרינן סליק את מינו אבל בשא"מ איך שייך סליק הא מ"מ ספק הוא דלמא נ"ט ולפמ"ש א"ש דלר"י אזיל בתר שמא לענין מב"מ אף דלא שוה בשמא וא"כ יש בו בנו"ט ואפ"ה אמרינן סליק ממילא גם בשא"מ הוא כן וז"ב אך לפע"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דאיפכא מסתברא דר"י במב"מ ודבר שיל"מ דהוה מב"מ ודאי רק בטעם תלוי וכטעמו של הר"ן דל"ש רק לענין טעמא ולא לענין השם אבל לדידן דקי"ל מב"מ בטל ברוב אדרבא בשמא תלוי ולא בטעמא דמ"ש הש"ך דכל שבטעם אינו שוה אף ששוה בשם מה מועיל הא נו"ט וההיתר נהפך לאיסור לא ידעתי טעמו של דבר כיון דהתורה אמרה אחרי רבים להטות אף שנרגש הטעם אדרבא אמרינן האיסור נהפך להיות היתר כמ"ש הרא"ש לענין יבש ביבש וה"ה בלח בלח ואדרבא בלח בלח שנבלל שייך יותר הסברא הזאת דכבר נתבטל ברוב ונעשה היתר ומראש צורים נראה דאחרי רבים להטות שכתוב בדיינים ושם ג"כ שווים בשמא דדיינים מקרו ובטעמא לא שוו שזה אומר פטור והם אומרים חייב ולהיפך ואמרה תורה אחרי רבים להטות וא"כ ה"ה בכ"מ דהם שווים בשמא ולא בטעם ואזלינן בתר רובא ובאמת במין בשא"מ צדקו דברי הש"ך דכל דמחולקים בטעם אף שאינם שוים בשם ג"כ מקרי מין בשא"מ והעיקר תלוי בטעם והכלל דמבא"מ הם כשאינם שווים בשמא ובטעם ומין במינו הוא כשהם שווים בשמא דבזה קי"ל כרבא וז"ש הרמ"א ולענין מב"מ אזלינן בתר שמא ולא כתב דלענין מב"מ וא"מ אזלינן בתר שמא ולא בטעם משום דבא"מ כל ששוים בטעם לא מסתבר דלבעי ששים כיון שאינו נרגש הטעם ורק לענין מב"מ תלוי בשמא אף שאינו שוה בטעם ומכ"ש אם שווים בטעמא ולא שווים בשמא דניהו דלא נקרא מב"מ מ"מ לא נרגש הטעם ואולי כיון דבמשא"מ נרגש הטעם מחמרינן מדרבנן וצריך ששים ועכ"פ כששוים בשמא ודאי דהוה מב"מ אף דאינם שווים בטעמא וז"ב ויש לישב בזה כל קושיות וראיות הש"ך וגם קושיות הפר"ח יש לישב ודו"ק ואין להקשות לשטת הרמ"א דאזלינן בתר שמא דא"כ מב"מ לר"י דיליף מדם הפר ומדם השעיר והא פר ושעיר שחלוקין בשמות לא מקרי מב"מ אך באמת ל"ק דמלבד דלר"י בודאי אזלינן בתר טעמא וכמ"ש דהרמ"א מודה בזה אף גם לשיטת הש"ך דלר"י אזלינן בתר שמא מ"מ בדם הפר ודם השעיר כיון שהדם שוה דמי לביצי עוף זה בשל זה אף בטמאות עם טהורות דמקרי מב"מ דהביצים שווים וכמ"ש באו"ה והאגור והובא בב"י סי' צ"ח וה"ה בזה דהדמים שווים ועיין בטוש"ע או"ח סי' שי"ט סט"ו לענין ביצים דהחלמון והחלבון מקרי שני מינים ונ"מ גם לענין זה לענין שמא וטעמא: