הנה זה יצא ראשונה מה שחידש המלמ"ל פי"א ממכירה דהיכא דהי' בשעת נשואין ל"ש אסמכתא דמועיל לענין דבר שאינו קצוב לשיטת הרמב"ם ומ"ש בשם השעה"מ ראיה ע"ז מהא דאמרו בב"ב דף קל"א א"ל ר"פ לאביי בין למ"ד יסבון וכו' הא אין אדם מקנה דבר שלבל"ע וכו' ולמה לא פריך דהו"ל אסמכתא שכך כותב לה אם תמות בחיי ואירשך וכו' ולפע"ד נראה דאין ראיה משם דהרי שיטת הרמב"ם דבערבוני מחול לך דלא הוה אסמכתא א"כ גם כאן י"ל דהוא מסתלק ומוחל לה הכתובה שהיא תוריש למורשיה אחריה אבל באמת יש לדחות דכל הטעם של רבינו הוא משום דמה שבידו ומוחזק בה ל"ש אסמכתא וכאן אדרבא הוא מוחזק בכתובתה אבל נראה דלפמ"ש הרמב"ם בשם חכמי ספרד כשהי' רוצים להקנות שלא יהי' אסמכתא הי' קונים מזה שהוא מתחייב לזה מנה וקנו מזה שאם לא יעשה באופן כך וכך יהי' מחול לו ולפ"ז כאן בעת הנשואין האשה מתחייבת לבעלה שאם תמות ירשנה והוא מתחייב עצמו שלא ירשנה רק באופן שירשו אותו בנין דכרין שלה ובאם לאו מחול לה וא"כ בכה"ג פשיטא דל"ש אסמכתא וז"ב מאד והא דפריך והא אין אדם מקנה דבר שלבל"ע אף דהוה כמחילה היינו משום דגם מחילה אינו מועיל בדבר שלבל"ע כמבואר בסי' ר"ט בחו"מ ס"ד בהג"ה:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ס״ט (ב׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.