שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ס״ח (ה׳)

והנה בהא דאמרו וכי מי הודיע לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות וכבר כתבתי שהרא"ש כתב דליתא לחוכא דבני מערבא דניהו דבעל החטים מקנה להשליח יד השליח כיד בעה"ב ולא בעינן שידע בעל החטים שהוא מקנה לבעל המעות כל דלא נתכוין השליח לקנות לעצמו לפע"ד הי' נראה דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז ובב"ק ק"י דהא דלא אמרינן בכל אדם שקונה חפץ ואירע אונס דאדעתא דהכי לא קנה משום דיש דעת אחרת המקנה שלא הי' מקנה לו לדעתו אם לא יפרש ולכך ביבמה שנפלה לפני מוכת שחין דרק בדעתה לבדה תלוי דהבעל בודאי לא יקפיד מה שנעשה לאחר מותו ושפיר פריך ולימא אדעתא דהכי לא קדיש ע"ש והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז כאן לענין יוקרא וזילא ג"כ שייך לומר דאם הי' יודע בעל החטין שיהי' יוקרא לא הי' מוכר לו אותן החיטין רק שבאמת גם זה הקונה לא הי' קונה מאתו החיטים על דעתו של בעל החטין ולפ"ז נ"ל ברור דכאן דבעל המעות יש לו הברירה דאם פחתו פחתו להשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות א"כ שפיר מקשה דמי הודיע לבעל החטים שיקנה לבעל המעות וא"כ קשה אמאי בהותירו יהי' לבעל המעות דנימא דא דאדעתא דהכי לא הקנה החיטים וא"ל דזה לא הי' נותן מעות דז"א דהא בעל המעות לא אכפת לי' ואף אם הי' נותן המעות דהוזל הוזל לשליח וא"כ שוב ל"ש שיש דעת אחרת מקנה וא"כ מה מועיל מה שהקנה להשליח והשליח ידו כיד בעה"ב דעכ"פ זה לא ידע מבעל המעות וא"כ למה יקנה הבעה"ב ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יוד סי' פ"ט מ"ש בביאור חילוק של התוס' דשניהם נכנסו לבית הספק וכשם שזה רצה לקנות ואף אם ירוויח יהי' שלו כמו כן השני רוצה להקנות אף שיהי' הפסד ע"ש וא"כ כאן שהבעל המעות אין מגיע לו הפסד שוב בעל החטין לא רצה להקנות אדעתא שיהי' הריווח של בעה"ב וז"ב ובזה אפשר לישב קושית התוס' דלר"א ל"ק כלל דניהו דקנהו לאכילה ל"ש מי הודיע לבעל החיטין דהא באמת ידו כיד בעה"ב והוא הקנה לשליח והשליח זכה בשביל בעה"ב אף דלאו שליחו הוה דשינה דמ"מ שינוי אינו קונה וא"ל דא"כ למה בהותירו יהי' לבעה"ב דנימא דאדעתא דהכי לא הקנהו דז"א דבאמת כיון דהשליח קונה א"כ שוב מה אכפת לי' לבעל החיטים כיון דעכ"פ יהי' השליח קונה ומה אכפת לי' אם יהי' הריווח להשליח או לבעל המעות והוה כמו ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דכתבו דהוא לא אכפת לי' מה שיהי' לאחר מותו ומכ"ש בזה דמה נ"מ לבעל החיטים בזה ובשלמא לר"י דס"ל דלר"י שינוי אינו קונה ובאמת הוה שינוי אף בקונה לסחורה א"כ שפיר מקשה ועכ"פ בעה"ב במה קנה דהא לו לא מכר והוא איך קני הא זה שינה וניהו דלא קנה לעצמו מ"מ במה זכה הבעל המעות דמ"מ בעל החטים לא רצה להקנות לו דהא עיקר הקנין הוא דוקא כשיהי' ריווח ואדעתא דהכי לא רצה להקנות בודאי וניהו דנכנס לבית הספק אבל שיהי' עיקר הקנין לבעל המעות והיינו דוקא כשיהי' ריווח זה לא רצה להקנות אבל כשהשינוי הוא בשביל שרצה לאכילה א"כ כל שזה הקנה החטים ואם הי' חוזר בעה"ב והי' רוצה לסחורה לא הי' שינוי כלל שפיר הקנהו לבעל המעות דלא היה הקנין דוקא כשירויח רק כשירצה לסחורה שוב הקנין קנין קיים דמה שלא רצה בשעורים לא בשביל זילא ויוקרא רק שצריך לאכילה אבל לר"י דקאי אף בסחורה א"כ עיקר הקנין לא ה"ל לבעה"ב רק כשיהי' ריוח וא"כ זה לא רצה שיקנהו לו לבעל המעות והיינו דוקא כשיהיה ריוח דע"ז ודאי לא הי' דעתו ואנן אמרינן דרצה לכנוס לבית הספק בין לריוח ובין להפסד אבל לבעל המעות דאינו קונה רק כשיהיה ריוח בודאי ע"ז לא רצה להקנות לו וז"ב כשמש וא"כ לר"א ל"ק כלל דהא השינוי לא הוה בשביל יוקרא וזולא רק שצריך לסחורה וז"ב ונכון מאד: