שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ס״ח (ב׳)

בדבר המעשה שבא לידך באחד שהי' חייב לחברו מעות ואח"כ א"ל דיהי' בידו על עיסקא כפי צד היתר מור"ם ז"ל ואח"כ טען זה שמאחר שחייב באונסין כמבואר בחו"מ סי' ק"ב שוב אסור לקבל ממנו ריבית דהרי הוא חייב באונסין וכל הנאה שלו ושאלת דינו. הנה מצאתי בקונטרס הסמ"ע בהלכות רבית שכתב דווקא שלא כוון בתחלת ההלואה לעשות ממנו אחר זמ"פ עיסקא דאל"כ אסור משום ריבית וכן העתקתי בש"ע שלי על הגליון כן בשמו אך לפע"ד יש לעיין בגוף הדבר דבאמת כל טעמו של המרדכי פרק החובל שממנו מקור דברי רמ"א בסי' ק"כ ס"ב בהג"ה הוא משום דבדברים לא ישתנה המעשה ממה שהי' ולפ"ז כאן דאסור משום ריבית שיהי' על אחריות שלו באונסין וא"כ פשיטא שנשתנה הדבר מכאשר הי' הן אמת דבסי' קע"ו ס"א בהג"ה מבואר דהטעם הוא דלא נסתלק משמירתן בדיבור בעלמא ולפ"ז ניהו דיש איסור ריבית לא בשביל זה נסתלק מהשמירה שנתחייב כבר עד שיסתלק מדין השמירה בפועל והנה שיטת הרמב"ם פ"ז ממכירה וכן קי"ל בש"ע סי' קצ"ח סט"ו דמי שנתן דמים וחזר בו הלוקח וא"ל המוכר בא וטול מעותיך דהמעות אצלו כמו פקדון ואם נגנב ונאבד אינו חייב באחריותן אבל אם חזר המוכר ואמר ללוקח בא וטול את שלך הרי המעות ברשותו וחייב אף באונסין עד שיקבל מי שפרע ותמה הראב"ד דאפכא מסתברא דכיון דהמוכר רצה במכירתו והוא נותן בע"כ המעות מהראוי שיהי' באחריותו וה"ה והכ"מ חתרו לישב דבריו ולפמ"ש י"ל דבשלמא כשהמוכר חוזר א"כ עד הנה הי' באחריותו וא"כ בדיבור בעלמא לא יסתלק מהשמירה וכ"ז שלא קיבל מי שפרע עודנו במעמדו הראשון וחייב באחריותו משא"כ באם הלוקח חוזר וא"כ אינו רוצה בהמקח ונתבטל חיוב השמירה מעליו ולכך אינו חייב עוד באחריות וז"ב מאד לדעתי ויש להמתיק הדבר עוד ע"פ מ"ש התוס' בב"מ דף מ"ג ע"א דאיך עקרו חז"ל הקנין של המעות והא כעת יוכל המוכר לומר נשרפו המעות בעלייה וכתבו בתירוץ השני דהו"ל שואל על המעות וחייב באונסין ולפ"ז מהראוי שאף שחזר בו שיתחייב באחריות דאל"כ אכתי יש לחוש דבעודו מתעסק הלוקח ליטול מעותיו יאמר לו נשרפו מעותיך בעליה משא"כ כשחזר בו הלוקח כ"כ לא עבדינן תקנתא לרמאי והי' לו למהר לקבל מי שפרע ולקחת דמיו ואיהו דאפסיד אנפשיה ועכ"פ לפע"ד דינו של המרדכי מוכרח שכן נראה מהרי"ף והרמב"ם וכמ"ש שלא נשתנה בכמות שהי' ומקודם הי' חייב באונסין ואח"כ ג"כ חייב באחריות והיינו אף אונסין אבל בחזר הלוקח נסתלק משמירה ולא הוה רק כפקדון וחייב כש"ח ולכך פוטר רבינו מגניבה ואבידה והלח"מ דקדק מזה שכתב רבינו ואם נגנב או נאבד אינו חייב באחריות דס"ל דהוה כש"ש ובמחכת"ה א"א לומר כן דודאי הרמב"ם בשיטת רבו הרי"ף ז"ל קיים והוא ס"ל דחייב באונסין וגם אח"כ לא נשתנה הדבר וחייב באונסין ודברי ה"ה מדוקדקים. והנה לפע"ד הי' נ"ל דבר חדש דלפי מה שנתבאר דלא נשתנה הדבר מכח דיבור בעלמא ולפ"ז נ"ל במי שהי' לו איזה דבר בפקדון ואח"כ רצה לתפסו בחובו דלא נעשה ש"ש בשביל דתפסו בחובו דהא מתחלה לא הי' רק ש"ח ואח"כ כשרוצה לתפוס בשביל חובו במה נשתנה ומה עשה קנין להתחייב בשביל זה וזה נלפע"ד טעמו של הרמב"ן והר"ן פ' האיש מקדש דף מ"ח גבי אומן דלא נעשה ש"ש והיינו כיון דתחלה לא תפסו בשביל משכון רק דאח"כ תפסו לא נעשה ש"ש ולא קנאו ג"כ דבשלמא כשתפסו בלי ב"ד הו"ל כגזלן דקנה אבל כאן בהיתירא בא לידו והוא תפסו בשביל חובו לא קנאו דלא עשה שוב קנין וגם לא נשתנה השמירה וז"ב. ואם חומה הוא בזה מיושב דברי שו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"א שכתב דאלמנה שתפסה מיורשים איזה חפץ ונגנב מאתה דלא נעשית ש"ש והיינו כיון דנכסים בחזקת אלמנה קיימי וא"כ גם מתחלה הוה כאלו עמדו הנכסים ברשותה וא"כ לא הוסיפה בתפיסתה איזה דבר ולמה הוה ש"ש וא"ל דתפסה אחובה וע"ז הביא ראיה מתוס' שכתבו גבי אומן דלא נעשה ש"ש המלוה דלא הי' צריך להלוות ומה הרוויח בזה וה"ה כאן אף דהרוויחה כעת בתפיסתה אבל כיון שבאמת היו ברשותה מאז לא נשתנו הדברים להיות ש"ש וע"ז כתב דבכתובה יש לעיין וכוונתו למ"ש התוס' בכתובות דף צ"ו דנכסי בחזקת אלמנה היא דווקא לענין מזונות ולא לענין כתובה וא"כ שפיר הועילה בתפיסתה שתפסה לחובה ולא הי' מתחלה ברשותה ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ב שפך סוללה על דברי שו"ת פרח מטה אהרן הנ"ל וכתב דמשכנו שלא ברשות קנאו אף להיות שואל דהו"ל כגזלן ואם הי' מתחלה בידו בתורת ש"ח ואח"כ רצה לתפסו בחובו למה לא הזכיר מזה דבדברים לא ישתנה הענין והתומים טען שם דאסור לקבל ריבית ולפע"ד הי' נראה דכיון דבהלואה יכול לעכבו בידו מעותיו וכמ"ש הש"ך לחלק בין הלואה לפקדון א"כ ל"ש אגר נטר דהא אי בעי מעכב המעות לעצמו והו"ל מבטל כיסו של חברו ולא שייך בזה חשש אבק ריבית כנלפע"ד וצ"ע כי לא נתחוור לי בזה והנה מצאתי בשו"ת הרשב"א המכונה תולדת אדם סי' שס"ט באחד שהפקיד מעות לחברו להתעסק בהן לשכר ולימים הגביה את הכיס ושלח יד במקצתן וחזר ונתעסק בהן והרויח בהן וטען ואמר מה שהרוויח משעת שליחות יד ואילך לעצמו הרוויח דהדר עלי כמלוה כיון שנתחייבתי באונסין ולעצמי הרווחתי וע"ז השיב הרשב"א דניהו שנתחייב באונסין אבל מ"מ לא הוה שלו וכל שאין עדים אמרינן דנתעסק לטובת בעה"ב דהיינו המשלח ע"ש שהאריך. ולכאורה הי' מקום לומר דכיון דזה נתן לו להתעסק בו לשכר וא"כ היה האחריות ע"כ על הנותן ואח"כ כששלח יד ונתחייב באונסין שוב הו"ל כריבית דכל דאחריות על הנפקד שוב הו"ל ריבית וכ"כ הרשב"א בעצמו הובא בב"י וש"ע חו"מ סי' רצ"ב וניהו דהרשב"א כתב דאין בו אלא אבק ריבית והלוה אינו עובר אבל כיון דהמלוה אסור א"כ אפשר לומר דבזה לא נתעסק להמשלח דהיינו המפקיד דלא רצה לספות לו איסורא ובשלמא בסתם שינוי דהיינו ששלח לקנות חטים וקנה שעורים דאמרו בב"ק דף ק"ב דאם הותירו הותירו לבעה"ב היינו דשם אין עושה איסור רק השליח אבל המשלח לא עשה איסור אבל אם המפקיד יעשה איסור פשיטא דלא נתעסק לעצמו אבל ז"א דבאמת כל שלא הי' רוצה להתעסק לעצמו לא הי' בו שום איסור כלל דאף ששלח יד ונתחייב באחריות מ"מ זה לא בא לו בשביל ההלואה רק דנעשה גזלן אבל מ"מ הלואה לא נעשה אצלו ואין כאן אגר נטר ולזה כיון הרשב"א בתשובה שהביא הב"י דאין כאן ריבית כלל דאין כאן אגר נטר וא"כ גם כאן אין כאן ריבית כלל ודברי הרשב"א נכונים וברורים: