עוד נראה לי בכוונת רש"י דהנה בהא דאמר ר"ל ריש החולץ דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן וכתב בנימוק"י אף דהפילה לבסוף לא אמרינן תגלי מלתא למפרע אף דבכמה מקומות קי"ל אגלי מלתא למפרע שאני הכא בשעה שחלץ לה חיישינן שמא היתה ראויה להוליד ולד גמור וקרה מקרה שהפילה מחמת איזה סיבה ובכה"ג ל"ש אגלי מלתא למפרע ע"ש ולפ"ז לענין מה שנימא דחיילי קידושין של השני למפרע פשיטא דכל שיש חשש שמא יחזור אף שלא חזר בו כל שהי' בידו לחזור ל"ש אגלי מלתא למפרע דיכול להיות שהיה חוזר בו רק בשביל איזה סיבה לא חזר בו ולכך ע"כ עיקר החשש הוא שמא ימות וכל שלא מת חל קידושי שני למפרע דאם לא מת שוב נתברר למפרע שהי' לו חזקת חי דיהיה מה שיהיה כל שלא מת עכ"פ החזקת חי נתברר וכל שמת נגמרו קידושי שני למפרע דא"ל דהי' איזה סבה שמת אבל הי' ראוי לחיות דז"א דכל שגם אם היה חי הי' הקידושין תלויין שמא יחזור בו וא"כ ממנ"פ כל שמת נתברר למפרע קידושי שני דאם נימא דהי' ראוי למות פשיטא דחל קידושי שני ואז לא נתברר מ"מ כיון דהי' בידו לחזור אף שלא חזר בו כל שהי' ראוי לחזור בו שוב לא הוה קידושין ראשונים קידושין ושפיר חייל למפרע וצ"ע בזה. אמנם העיקר נראה בזה דלפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ו דכל שמת אם אנו מסופקים אם מת כבר ל"ש חזקת חי דהא באמת האדם מעותד למות רק דכ"ז שהוא חי יש לו חזקת חי אבל כל שמת אם אנו מסופקים אם מת כבר שוב אזדא לי' חזקת חי וחיישינן שמא מת כבר ולפ"ז כאן לענין אם יחולו קידושי שני למפרע שפיר כתב רש"י דכל שמת הראשון חלו קידושי שני למפרע ומטעם דכיון דקידושי הראשון היו על תנאי אם לא ימות וכל שמת יש לנו לומר דחלו קידושי שני למפרע דל"ש להעמיד הראשון בחזקת חי עד שמת ומשמת הוא דאתרע חזקת חי דז"א דגם בשעה שהיה חי הי' מעותד למות וא"כ כל שמת שוב למפרע אתרע חזקת חי שלו ולכך לא פירש לענין חזרה דלענין חזרה עד אותו שעה שחזר בו שוב מוקמינן בחזקת שלא יחזור בו אבל לענין קידושי הראשון משלשים ואילך שפיר אמרינן להיפוך דכל שלא חזר מעמידין אותו על חזקתו שבודאי לא יחזור וגמרו קידושיו למפרע אבל אם לא מת ל"ש לומר שגמרו למפרע דבאמת בכל שעה הי' לו חשש שמא ימות רק דלאח"כ אמרינן דהיה חזקת חי אבל לא הי' חזקת חי למפרע וגם דכל שאמרינן דאם לא חזר נגמר למפרע ממילא גם החשש שמא ימות ע"כ דנגמר למפרע ולכך פירש"י לענין חזרה וכ"ש למיתה משא"כ לענין קידושי שני פירש"י להיפך דהחשש הוא שמא ימות וכל שמת מחזיקין למפרע ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן מ״ו (ה׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
